צמח צדק הקדמון פד

אבל בנ"ד שאין הקהל רוצים שהמצוה תהא של יחיד אלא שאנו אומרים שהיחיד מוסר מצותו לצבור וצריך שלא ישאר לו זכות במצוה יותר משאר יחיד שבצבור וכאלו עשאו הצבור המצוה מתחלה משלהם ודאי ראוי לו להזכיר שמו עליו דלא עדיף הוא מאחר דאם אתה אומר דעדיף הוא הרי לא מסר יפה יפה וכיון דהאי יחיד מקפיד על חתימתו תחת ציור, המנורה ודאי דשפיר קאמרי הצבור דחיישינן שלא מסר יפה יפה ויכולין להחזיר לו מעותיו כדי שהמצוה תהא משלהם אף על גב דמתחלה כשראו צורת המנורה עשויה משלו שתקו ולא מיחו היינו משום שהיו סבורים שהוא מזכה לצבורא המצוה עצמה ומוסר יפה יפה. אבל לבסוף שרואים שרוצה להזכיר שמו על הקדשו ומקפיד בכך סופו מוכיח על תחלתו שלזה נתכוון מתחלה שתהא המצוה נקראת על שמו ולא מסר יפה יפה והא דלא חתם מתחלה תחת הציור משום שהיה יודע שיהיו מוחים על ידו ועשה כן בחכמה שלא יהיו מרגישים בו לכך הדין עם הקהל להחזיר לו מעותיו שלא תהא זכות המצוה אלא לכולא דצבורא: וכל הני דמייתי במתניתין פרק ג' דיומא בן גמלא ובן קטין ומונבז והילני שעשו כלי שרת של זהב כולם מסרו יפה יפה והוי כאלו נתנו הממון ללשכה והצבור עשו כלי שרת משלהם ועל זה היו הצבור מרוצים ושבחו אותם. אבל כשרוצה לחתום שמו על הקדשו נראה מדעתו שאינו מוסר יפה יפה ויכולים הצבור למחות על ידו כמו בנדון דידן: והא דאין נוהגין למחות בשאר כלי הקודש שמתנדבים כטסים ומנורות של כסף ופרוכת לפני ארון הקודש אף על גב דחותמין שמותם על הקדשם היינו משום דאין נדבת היחידים מבטל נדבת הצבור דיכולים לעשות הרבה טסים ומנורות של כסף ולהשתמש כולם בבת אחת או בזה אחר זה כגון בפרוכת ואין הצבור נדחין מפני נדבת היחיד כמו כאן שצורת המנורה דצבור נדחת לגמרי מפני צורת המנורה דיחיד דאין משתמשים אלא באחת אף על גב דגם בשאר כלי קודש כגון פרוכת היו יכולים הצבור לומר אין אנו רוצים שיהיו משתמשים בשום פעם בשל יחיד אלא בשל צבור אפילו הכי אין נוהגין למחות היינו משום דלא ניחא להו לצבורא למחות על זה דאדרבה נוח להם שיהיו משתמשין לפעמים גם בשל יחיד משום דאין לך אדם בישראל דלא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה ורוצה כל אחד בזה באולי גם הוא יוכל להתנדב דבר מה או שהתנדב כבר ויהיו משתמשים לפעמים גם בשלו וזה נוח לו לאדם לכך אין נוהגין למחות אבל בצורת המנורה על דלתי ארון הקודש דאין יכולין לעשות אלא אחת ואם יעשנה יחיד תהא זכות המצוה נפקעת מצבור ודאי יכולין למחות על ידו: ועוד נראה דשפיר דמי למחות על היחיד שבא לחתום תחת צורת המנורה בדלתי ארון הקודש משום דנראה לצבור דבר חדוש ותמוה ומסתכלין הכל בו ואיכא למיחש דיסיחו דעתם מן התפלה דהרי אין פותחין ארון הקודש אלא לפיוטים ותפלות שצריכין כוונה גדולה כדי שעל ידי פתיחת ארון הקודש תתעורר הכוונה. וגם התפלה רצויה ומקובלת היא על ידי ס"ת כמבואר בכמה דוכתין וכשיהיו מסתכלין בחתימתו יסיחו דעתם מן התפלה וראיה לזה ממתניתין וגמרא פרק ג' דמגילה דף כ"ד כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו' מפני שמסתכלין העם בו ובגמרא תנא מומין שאמרו פניו ידיו ורגליו וכו' ופירש רש"י הטעם לפי שהשכינה שורה על ידיהן ובמום שברגליו פירש רש"י מתוך שכהן חולץ מנעליו אם יש בו מום יסתכלו בו ומתוך כך רואים את ידיו. עכ"ל. אבל הרמב"ם לא פירש כך אלא הטעם הוא מפני שהעם מסתכלים בו ויסיחו דעתם מן התפלה. וכן משמע מדברי הטור בא"ח סימן קכ"ח אף על גב דכתב סתמא מפני שהעם מסתכלין ולא פירש יותר מכל מקום נלמד הסתום מן המפורש דלעיל מיניה הביא דברי הרמב"ם שכתב וז"ל בשעה שהכהנים מברכין העם לא יביטו בהם ולא יסיחו דעתם וכו' וכתב הב"י והוא מדאמרינן בירו' בפ' הקורא שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכים את העם משום היסח הדעת ומשם יש ללמוד שגם הכהנים לא יסתכלו בעם כדי שלא יסיחו את דעתם וכל דכן הוא וכו'. הרי משמע דתרווייהו הסתכלות כהנים בעם ועם בכהנים חדא טעמא אית להו משום היסח הדעת והכי נמי איכא למיחש בנדון דידן שיהיו העם מסתכלין בחתימתו ויסיחו דעתם מן התפלה: ומהאי טעמא כתב הרמב"ם בתשובה הביאו ב"י בא"ח סימן צ' דאין להתפלל נגד בגדים המצויירים בכותל כדי שלא יהא מביט בצייורים ולא יכוין בתפלתו וכו' ופסק כך בש"ע. וכן כתב נמי הרב בהג"ה התם שלא לצור ציורים בספרים שמתפללים מהם שלא יתבטל הכוונה והוא ממרדכי ריש פרק כל הצלמים ואני ראיתי כך בתוספות ביומא פרק הוציאו לו דף נ"ד בד"ה כרובים וכו' וז"ל נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורת חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו והשבתי נ"ל דודאי לא יפה עושים שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם וכו': וגדולה מזאת מצאתי בפסקי תוספות דפרק הוציאו לו שמוסיף אף בבית הכנסת אסור לצייר ציורים לכתחלה מהאי טעמא וז"ל אין טוב לצייר מזמורים ובית הכנסת וכו' הרי מבואר דחששו להיסח הדעת מחמת ציורים ומכל שכן שיש לחוש להיסח הדעת מחמת חתימתו דתמיה' טפי: ואע"ג דהאידנא רגילין במקצת מקומות לייר צורת על כותלי בית הכנסת ורגילין לחתום תחת פיוטים ומזמורים שכותבים על כותלי בית הכנסת ואין חוששין להיסח הדעת אף על גב דלאו שפיר דמי למיעבד כך לכתחלה כדאיתא בפסקי תוספות דלעיל. מכל מקום כיון שכבר נהגו כך נראה לי ליישב מנהגם דלא חששו להיסח הדעת משום דמסתכלים בציורים מיד כשבאים לב"ה קודם התפלה ודשין בהם ותו אינם מסתכלין בהם בשעת התפלה: ומהאי טעמא נמי אין לחוש להיסח הדעת מצורת המנורה עצמה שבדלתי ארון הקודש משו' דדשין בה מפני שמצויין צורת המנורה על הכותלים וגם בתחלת סדורי תפלות ומסתכלים בה שלא בשעת התפלה. ותו לא מסתכלי בה בשעת התפלה. אבל כשיחתום היחיד שמו תחת צורת המנורה נראה להו דבר חדש ולא פתחו אלא בשעת תפלה ויהיו מסתכלים בחתימתו ויסיחו דעתם מן התפלה. מה שאין כן בצורת המנור' עצמו שכבר דשין בה כמו שבארנו כבר: ואין להקשות לפי דברי הרמב"ם דאיסור הסתכלות בכהני' הוה מפני היסח הדעת אם כן למה חששו דוקא בכהן בעל מום והיינו בנשיאות כפים דוקא ולא חששו לכל בעל מום שיהא אסור לו לילך לבית הכנסת להתפלל דשמא יהיו מסתכלים בו ויסיחו דעתם מן התפלה בשלמא לפירוש רש"י דהטעם הוא משום שהשכינה שרויה על ידיהם אתי שפיר דלא אסרו אלא לכהן בעל מום בשעת נשיאות כפים. אלא להרמב"ם קשיא למה לא אסרו לכל בעל מום שלא ילך לבית הכנסת היינו משום דאין יכולין להסתכל בו בבית הכנסת אלא הסמוכים אליו והם יכולי' להסתכל בו מיד כשבאים לבית הכנסת קודם שמתפללים ותו לא יסתכלו בו בשעת תפלה. אבל כהן בעל מום הנושא את כפיו עומד נגד כל העם ואפילו הרחוקים ממנו שלא היו יכולים להסתכל בו קוד' לכן יכולים עתה להסתכל בו ודאי דאיכא למיחש להיסח הדעת. והוא הדין נמי בנדון דידן שחתימת שמו של היחיד תחת צורת המנורה בדלתי ארון הקודש הוא נגד כל העם ונראה להו דבר