צמח צדק הקדמון פה

חדש ומתמיהים והכל מסתכלין בו ואין חתימתו נראית אלא בשעת התפלה ולא קודם לכן. לכך ודאי יש לחוש להיסח הדעת שמתוך שיהיו מסתכלין בו יסיחו דעתם מן התפלה: שאלה נ"א מאיר עינים. רובץ בין המשפתים. מחזיק בעץ החיים. בר לבב ונקי כפים. האלוף התורני כמהר"ר מאיר יצ"ו. בעזרו רוכב שמים: על אשר שאל מכ"ת ממני הלכה למעשה שרוב אנשי הקהלה עושין יין שרף מפירות רטובים שקורין קריכ"ן ויש שקורין אותן פלוימ"ן ורובן ככולן הם מתולעים אי שרי או לא ודעת מכ"ת נוטה לאיסור אמרתי להשיב למכ"ת בקצרה כי כח ההיתר עדיף ושרי לכתחלה כיון שהיין שרף הנעשה מפירות אינו אלא מהטעם היוצא מהפירות ולא מממשות הפירות ואין כאן חשש ממשות התולעת אלא טעם התולעת. אף על גב דטעם כעיקר מכל מקום נתבטל טעם התולעת בטעם הפרי דאין לך פרי שאין בה ששים נגד טעם התולע כך פסק מהר"ם הביאו ב"י סימן פ"ד בי"ד וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ב' סימן ג' ואחריו נמשכו כל האחרונים: ואפילו לדברי החולקים על מהר"ם הביאם תרומת הדשן סי' קע"ב. ומהרש"ל באיסור והיתר שלו סי' מ"ו וסבירא ליה דאין ששים בפרי נגד תולעת היינו דוקא בפירות קטנים כגון ווי"ינקשל וקי"רשן גודגנית וכיוצא בהם אבל פירות גסים כתפוחים וכגון פירות אלו קרי"כן ופלוי"מן שהם גסין הכל מודים למהר"ם דיש בהם ששים נגד התולע כמבואר בדבריהם ולכך שרי היין שרף הנעשה מהם ואין כאן מבטל איסור לכתחלה כיון שאין מכוונים לבטל טעם התולע ואין מכוונין אלא להוציא טעם מן הפירי. והכי פסק הטור א"ח בהלכות פסח סימן תנ"ג גבי חיטין שאכלו מהם עכברים וז"ל ועוד אפילו אם יש בהם נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הם כשיטחן ואין כאן משום מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלם. עכ"ל הטור: וכן הביא נמי ב"י בי"ד בסימן פ"ד בשם א"ח וז"ל מעש' שנפלו נמלים בכלי הדבש והורה שיחמם הדבש עד שיהא נתך ויסננו וכו' ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש עכ"ל. הרי שלא הצריך אלא לסנן כדי שלא יהא מממשות האיסור בעין אבל הטעם נתבטל ואין כאן מבטל האיסור לכתחלה כיון שאינו מתכוון לכך הוא הדין נמי בנדון דידן שאין שום ממשות מפירות ותולעים ביין שרף אלא הטעם מהם וטעם של תולעים נתבטל ואין אנו מכוונים לבטל הטעם דבר פשוט הוא דשרי: ומהאי טעמא נמי פסק מהר"ם לובלין בתשובה סימן כ"ז בכישות שהתליע דשרי להטילו לשכר ע"ש. אף על גב דלא התיר אלא מדוחק משום הפסד מרובה ומשום דלא אפשר להו בלא שכר כמבואר שם היינו דוקא התם היכא דאיכא חשש איסור מממשות התולעים דגופן נתרסק ומתבשל בשכר אבל בנ"ד דליכא חשש ממשות איסור דיין שרף אינו אלא מן הטעם וזיעה היוצא מהפירות ומהתולעים ודאי דשרי אפילו שלא בהפסד מרובה ובלא שעת הדחק כיון דטעם התולע בטיל בפירי ואין כאן מבטל איסור לכתחלה כיון דאין מכוונין לבטל וכדפרישית. ומכל שכן כדאיכא בהדייהו נמי קצת פירות שאינם מתולעים דפשוט הוא דטעם התולעים מתבטל דהכי פסק בת"ח כלל וסימן מ"ו יעויין שם: אע"ג דבש"ע סימן פ"ד מייתי יש מי שאומר שאין להתיר אלא בנמצא ג' או ד' אבל ביותר הכל אסור התם דוקא משום דחיישינן שמא לא נתרסקו ולא נמחו כמו שכתב הר"ן בשם הראב"ד הביאו ב"י שם וז"ל ודע שזה שכתב הרשב"א דאם קצת נמצאו בקדרה וכו'. כתבו הר"ן בפרק אלו טרפות וכו'. מיהו כתב הראב"ד אבל ג' וד' הכל אסור ולא סגי ליה בזריקתן כיון שנמצאו שם כל כך הוחזק תבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא למימר שמא נימוחו ובטלו משום חד ספיקא לא שרינן להו. והדעת מכרעת כדבריו עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דלא החמיר אלא משום דחיישינן דילמא לא נימוחו. אבל בנדון דידן דליכא חשש זה מממשות איסור דאין יין שרף נעשה מגוף הפירות אלא מן הטעם היוצא מהן ודאי דשרי כיון שנתבטל הטעם. וזה נראה לי ברור. הנראה לעניות דעתי כתבתי: שאלה נ"ב שוב באו בשאלה על הלוטוורג שעושין מן הפירות שקורין קריכ"ן ויש קורין אותם פלוי"מן. ובמדינת הללו קורין אותו פאווי"דלי שעושין מן הפירות הנ"ל היאך אנו אוכלין אותו כיון שאנו רואים שהרבה מן הפירות הנ"ל הם מתולעים יותר מן הרוב בודאי. והפאווי"דלי נעשית מגוף הפירות שמבשלים אותם ומרסקים אותם בבישול והתולעים עצמן מתבשלים בתוכן ומתרסקים בין הפירות: וזאת אשר השבתי להם. כבר היה זה לעולמי נמצא באיסור והיתר דמהרש"ל סימן מ"ו וז"ל. תמיה גדולה בעיני על מה סמכו העולם לעשות אותו לטוור"ג שקורין בארצינו פאווי"דלי מגודגניות שקורין וויי"נקשלן או מקי"רשן שהן קטנים ומבשלין אותם עד שהם נימוחין מבלי בדיקה וכו' יעויין שם העול' מדבריו הוא אם אחר הבשול נראה הריעותא מגרעינן שהם נקובים והם יותר מששים יש לאסור. והאריך שם בכמה צדדים להתיר כיון שמהר"ם פסק שאין לך פירי שאין בו ששים כנגד התולע ולא חולק בין גדול לקטן. וסוף דבריו אם נראה הריעותא שיש בהם מתולעים יותר מס' קשה לו להתיר. יעויין שם: אמנם כל דבריו אינו אלא בפאווי"דלי הנעשית מפירו' קטנים כגון גודגניות שקורין וויי"נקשל וקי"רשן דסבירא להו לרוב מן האחרונים שאין הפרי ששים נגד התולע שבתוכו. אבל הפאווי"דלי במדינה זו שאינ' נעשית אלא מפירות גסים כגון קרי"כן שקורין פלוי"מן דהכל מודים שיש בפירי ששים נגד התולע ודאי דשרי. ולא מיבעיא אם נעשית על ידי גוים דשרי משו' שנתבטל טעם התולע וכיון דנתבטל על ידי גוי שרי. אלא אפי' אם נעשית על ידי ישראל נמי שרי. וכל שכן הוא דשרי משום שכשעושין הפאוו"דלי פותחין הפרי ומשליכין הגרעין מתוכו ואז כשישראל רואה פירי מתולעת זורק התולעת עם הגרעין לחוץ ואם כן הוי ספק אי הוה כאן איסור כלל אף על גב דרובן הם מתולעים אפשר שזרקום ואם תמצא לומר דלא זרקם הרי נתבטל ושרי. ולא דמי לפאווי"דלי דמיירי בה מהרש"ל בסימן מ"ו דמחמיר כשרואין שיש בהם מתולעים יותר מששים דהתם נעשית מקי"רשן או וויי"נקשל שאין דרכם לפתוח אותם אלא מבשלין אותם כך ומרסקין אותן ואחר הבישול והריסוק מפרידין הגרעינין מהם על ידי סימן התם הוא דאיכא למיחש לטעם התולעים וכיון שהם קטנים וסבירא להו למקצת רבוותא דאין בפירי ששים לבטל התולע שבתוכו לכך יש להחמיר. אבל בפאווי"דלי דידן שעושין מן הפלוי"מן וקרי"כן דאיכא תרתי לטיבות' חדא דפותחין אותם ורגילים לזרוק התולעים ואידך שאין לך פירי שאין בה ששים נגד התולע ודאי דשרי לכתחלה ואין כאן איסור כלל: ועוד אומר לי לבי דאין התולעים מצויין בפלוי"מן וקרי"כן אלא באותן שנלקטים תחלת גמר