צמח צדק הקדמון פג

לחוד לא הוי טריפה כיון דאין הקוץ תחוב בו אלא מונח בתוכו הנלע"ד כתבתי: וכשלש שנים אחרי כן נתפשטו החבורים על הש"ע ספר ט"ו וספר שפתי כהן ומצאתי שכתבו בסימן מ"ח סעיף ח' וז"ל ואין צריך בדיקה משמע הא כל שנמצא קורט דם מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טריפה דאם אין שם מכה קורט דם מנין. וכן דעת הרב בהג"ה לעיל סימן ל"ג סעיף ט' גבי ושט וכולי עכ"ל. הרי משמע להו לפרש הא דכתב דנמצא קוץ בחלל ולא נתחב בו שאין צריך בדיקה היינו שאין צריך בדיקה אם יש שם קורט דם וממילא משמע שאם יש שם קורט דם טריפה דומיא דושט אבל לי לא נראה כלל למימר הכי דשאני ושט דמתנענע תמיד מה שאין כן בבית הכוסות. וכדפירוש לעיל לכך כשנמצא בבית הכוסות ולא נתחב בו כלל שרי אפילו ביש שם קורט דם והא דכתב בהג"ה שאין צריך בדיקה היינו שאין צריך בדיקה אם יש שם נקב. אבל קורט דם לא מטריף אם אין הקוץ תחוב בו: שאלה נ נשאלתי ממנהיגי ק"ק פרוסטיץ שהיה להם בבית הכנסת על דלתי ארון הקודש מבפנים נייר קטן דבוק מצוייר עליו צורת מנורה ופסוקי מזמור אלהים יחננו וגו' בין פרקי המנורה והנה יחיד אחד שהיה נראה נו שאין ציור זה מהודר ונאה הסיר הנייר הזה ועשה משלו צורת מנורה מצוירת בגוף דלתי ארון הקודש ופסוקי המזמור כתובים על קלף ודבוקים בין פרקי המנורה והכל בציור נאה ויפה מאד. ועשה כן שלא בידיעת מנהיגי הצבור וגבאים הממונים על צרכי בית הכנסת. וכשראו הציור שתקו אף על פי ששאל את פיהם. וכמו שנים עשר יום אחרי כן חתם שמו על הקלף ודבקו תחת ציור המנורה. וכתב בזה הלשון וזה מעשה המנורה אשר עשה פב"פ. ומיד כאשר ראו מנהיגי הקהלה כי כן עשה התחילו לרנן אחריו איך מלאו לבו לעשות כן והיו מתווכחים בזה כדי למחות על ידו רק שרצו לעשות כן ברצון כולם וטרם נתאספו יחד קם א' בסתר והסיר הקלף שהיה כתוב עליו וזה מעשה המנורה וכו'. ולא נודע מי עשה את זה ועתה רוצה היחיד המתנדב לחזור ולחתום שמו תחת ציור המנורה והצבור מוחים על ידו ורוצים לשלם לו מה שהוציא על ציור מנורה. הדין עם מי: תשובה לכאורה היה נראה דדבר הזה כבר היה לעולמים שנשאל על כיוצא בזה הרשב"א בתשובה סי' תקפ"ב בראובן שהיה לו בית סמוך להיכל בית הכנסת וכו' ורצה לעכב אותו עם בית הכנסת כדי להרחיב בית הכנסת ועכבו הצבור בידו וכו' אבל הסכימו כולם שיעשה כל אותו בית היכל וכן עשה ובנא' משלו ובא ראובן המקדיש לכתוב על פתח ההיכל שמו על מה שהקדיש ועכבו בידו קצת מן הצבור אם יכולין לעכב בידו מן הדין או לא ופסק שאין הצבור יכולין לעכב מן הדין ולא מן הראוי כי המקדיש והבונה משלו לשמים אי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו ובהקדש וכו': וזו מדת חכמים היא ומדת ותיקין כדי ליתן שכר לעושי מצו' ומדת התורה היא שהיא כותב' ומפרסמ' עושה מצוה הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב וישמע ראובן ויצילהו מידם. וכן בבועז וכולי ומביא כמה ראיות שראוי לעשות כן להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושי מצוה. יעויין שם: והיה נראה דנדון דידן נמי הכי הוא. אבל באמת לא דמי דהתם שאני שהצבור הסכימו מתחלה שיעשה זה היחיד משלו ההיכל ולא רצו המה לעשות משלהם אם כן למה יעכבו עליו מלחתום שמו על הקדשו ואין טעם במחאתם. וכאשר באמת כן נוהגים בכל נדבת יחידים כלי קודש כותבים שמותם על הקדשם ונדבתם וכמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע י"ד סימן רמ"ט דראוי לעשו' כן. והן הן דברי הרשב"א בתשובת הנ"ל שראוי לעשות כן כדי לפתוח דלת לעושי מצוה. אבל בנדון דידן שעשה כן שלא בידיעת הצבו' לאו כל כמיניה להפקיע זכותא דצבורא דצורת המנורה שמביירי' על דלתי ארון הקודש מבפנים נהגו כן בכל הקהלות על פי מה שנמצא בדברי האחרונים שהוא מגין על פורענות שלא תבא וחושבים זה למצוה גדולה ורוצים כולם להשתתף במצוה זו דודאי ניחא ליה לכל אדם שיהיה לו חלק במצוה. ודוד כשקנה גורן מן ארונה גבה הכסף מכל השבטים כדאיתא בזבחים דף קי"ז כדי שיהיה לכל ישראל חלק במצוה וכן כל קרבנות צבור באים דוקא משל צבור מטעם זה. והרבה מצינו שהיו מתאוים שיהא המצוה נעשית על ידיהם בפרק קמא דיומא דף י"ב ובמגילה דף כ"ה בחלקו של בנימין היה אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימן ובה היה מזבח בנוי ובנימן הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום וכו'. וכן כיוצא בזה הרבה בתלמוד לכך אין היחיד יכול לעשות המצוה משלו שלא ברצון הצבור: והא דמצינו דבדברים הבאים משל צבור יחיד מתנדב משלו ומסר להו לצבור לרבי יוסי במתניתין פרק ד' דשקלים שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם. אין ראיה מהתם לנדון דידן דהא פלוגתייהו מפורש בפרק הבית והעלייה ד' קי"ח דבחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמפלגי דרבנן סברי חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ופירש רש"י דנוח לו שיקרבו משלו ורבי יוסי סבר לא חיישינן וכו'. וא"כ לא מיבעיא לרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ודאי חיישי הצבור שמא לא ימסרם יפה יפה. אע"ג דביומא פרק שני דף ל"ה מסיק דלא חיישינן דתני התם אחר שכלתה עבודת הצבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לבשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור ופריך פשיטא ומסיק מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קי"ל. הא כתבו התוספות התם דדוקא התם לא חיישינן כיון דכהן גדול הוא מסר ליה יפה יפה דגדול בתורה הוא ויודע שיש למסור יפה וכן לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא ומסיק בפרק הקומץ דף כ"א דמייתי ומסר לצבורא ולא חיישינן לשמא לא ימסור יפה יפה היינו דוק' התם כיון שכל רווח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה יפה יעויין שם בתוספות אבל באיניש דעלמא כמו בנדון דידן ודאי חיישינן לשמא לא ימסרם יפה יפה הא מילתא דפשיטא הוא אלא אפילו לרבי יוסי דסבירא ליה דלא חיישינן לשמא לא ימסרם יפה יפה אפילו באיניש דעלמא מכל מקום בנדון דידן מודה דחיישינן כיון שהוא מקפיד להזכיר שמו על הקדשו ודאי דאית להו לצבורא למיחש דאינו מוסר יפה יפה דאלו היה מוסר יפה יפה לא היה מקפיד להזכיר שמו עליו אף על גב דמצינו שכתבו האחרונים דראוי לעשות כן שיהא לו לזכרון כמו שכתב הרשב"א בתשובה דלעיל ובהג"ה ש"ע י"ד סימן רמ"ט היינו דוקא היכא שמחזיק המצוה לעצמו אף על גב דהקדיש גוף הכלי שיהא לגמרי של הקהל כגון טס של כסף או מנורה של כסף ואין לו רשות כלל בכלי עצמו מכל מקום גוף המצוה החזיק לעצמו לכך ראוי לעשות כן לחקוק שמו על הכלי שיהא לו לזכרון ולכך יכולים הקהל לשנות הכלי למצוה אחרת אפילו כשנחקק שמו עליו משום דלא השאיר לעצמו כלום בכלי רק המצוה ואדעתא דהכי הקדיש לכתחלה שזכות המצוה ישאר לו והרי נשארת לו המצוה כשיחליפו למצוה אחרת ולדבר הרשות אינם רשאים לשנות כל זמן שלא נשתקע שמו וכשנחקק שמו עליו הוי כלא נשתקע ובכי האי גונא ראו להזכיר שמו על הקדשו כיון שהוא רוצה שזכות המצוה ישאר לו