צמח צדק הקדמון עה

היה נאה או כמה טובת עשה עמי וכיוצא בזה שמוכיח שאינו מתכוון לשום עדות וכו' עכ"ל. משמע שרוצה לומר שצריך הוכחה שאינו מכוון לשום עדות אבל מסתמא לא הוי מל"ת ומשמע מזה אי גוי מל"ת ואמר מת פלוני ולא אמר שום דבר יותר קודם לזה או אחר זה לא הוי מל"ת. ובזה נמצא חילוק גדול בין האחרונים בתשובת רבי דוד כהן ובתשובת בנימן זאב וגם בב"י: אמנם כד דייקינן שפיר מלשון הטור יראה שגם הוא סבר שמסתמא הוי מסיח לפי תומו ולא מפיק מדין מל"ת אלא בדאיכא הוכחה שמכוון לדבר אחר כמו שכתבתי כבר בתשובתי סימן מ"ב שהרי מיד אחר כך כתב וז"ל אבל אם מכוון לשם עדות או שנראה שאמר כן שירא מפניו וכו' דאיכ' למידק מהך בבא בהפך דוקא אם מכוון לשם עדות או שנראה כן שמתכוון לדבר אחר הוא דלא מהימן אבל מסתמא שאין נראה כן מהימן. וקשיא דיוקא אהדדי אלא על כרחך הא דכתב הטור בריש' וז"ל וכיוצא בזה שמוכיח שאינו מכוון לשם עדות וכו' לא קאי אמל"ת דודאי במל"ת אם לא צריך שום הוכחה אלא ר"ל אפי' באינו מל"ת יש הוכחה שאינו מכוון לשם עדות מהני הגדתו כאלו היה מל"ת ולפ"ז יתיישב שפיר לשון הטור והכי קאמר כיצד מסיח לפי תומו שמשיאין את אשתו על פיו. כגון שאמר אני ראיתי לפלוני שמת וכו'. וכיוצ' בזה היכ' דמוכח שאינו מכוון לשם עדות הוי נמי כמל"ת ומשיאין על פיו אפילו באינו מל"ת והוי כאלו מל"ת אבל אם מכוון לשם עדות או שנראה כן מדבריו וכו' לא מהני אפילו במל"ת וזה נראה לי נכון בפירוש הטור על כי מה שיתבאר לנו אחר כך דכן הוא הדין בדאיכא הוכחה שאינו מכוון לשום דבר מהימן אפילו באינו מל"ת דלאו במל"ת תליא מילתא אלא בקושטא תליא מילתא. כאשר יתבאר לפנינו בשם פוסקים הרבה ואם כן בנדון דידן דהגוי היה מל"ת ולא היה ניכר ממנו שהיה מתכוון לדבר אחר ודאי דדין מל"ת יש לו: וכי תימא בנ"ד הוי באמת היכר שמתכוון לשם ממון משום דאמרינן סופו מוכיח על תחלתו דכיון דלבסוף לא רצה להגיד אם לא שיתנו לו ממון מסתמא גם מתחלה נתכוון לכך דבכל דוכתא אמרינן סוף מוכיח על תחלה. הא ליתא בכל גונא אמרינן סוף מוכיח על תחלתו דמסוגיו' התלמוד פ' ב' דחולין דף ל"ט מוכח דלא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו בכל גונא דאיתא התם תניא כוותיה דר' יוחנן השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז הרי אלו זבחי מתים. שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. אמר רב חסדא לא אמרו איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דר"א. ופריך עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא לגבי גוי דסתם מחשבת גוי לע"ז אבל ישראל הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן. הרי להך אוקימתא לא פסיקא ליה לתלמוד' למימר סופו מוכיח על תחלתו כלל גבי ישראל: ולאוקימתא אחריתא דאיכא התם נמי מוכח דלא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דאיכא נמי הוכחה בתחלתה דאיתא התם דלא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג ופריך הי רשב"ג אי לימא רשב"ג דגיטין דתנן הבריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו' והוינן בה מעשה לסתור. חסורי מחסרי והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט. ואם הרוח דחתו אינו גט ודלמא שאני התם דקאמר כתבו ופירש רש"י שאני התם דקאמר ברישא כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחלה ונפילתו גילויי מילתא בעלמ' הוא וכו'. הרי מבואר דלא פסיקא ליה לתלמודא למימר סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דאיכא נמי קצת הוכחה בתחלה: וכן מוכח נמי מאוקימתא תליתאי דאיתא התם דלא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג היינו רשב"ג דכותב נכסיו לאחרי' והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאומר הלה אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין וכו'. ומסיק התם דפליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח. תנא קמא סבר מדשתק קננהו והא דקא צווח מיהדר קא הדר ביה. ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו והאי דלא צווח מעיקר' סבר כי לא אתי לידי אמאי אצווח ע"כ הסוגיא. הרי משמע דאפילו רשב"ג דסבר הוכיח סופו על תחלתו לא אמר אלא משום שזיכה לו על ידי אחר דיכולים לומר הא דלא צווח מתחלה משום דסבר כי לא אתי לידי אמאי אצווח. אבל אי לאו האי טעמא כגון בזיכה לו על ידי עצמו ושת' ולבסוף צווח לא אמר רשב"ג דסופו מוכיח על תחלתו. אלא מודה דקנה כדאמר בסמוך התם בשתק ולבסוף צווח דכולי עלמא לא פליגי דקנה. הרי מבואר אפילו רשב"ג לא סבירא ליה דאמרינן סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דיכולין לומר טעם על תחלתו למה לא אמר בתחלה מה שאמר לבסוף. אבל היכא דליכ' למימר טעם לא אמרינן סופו מוכח על תחלתו והוא הדין בנדון דידן שמתחלה הגיד הגוי מהריגת רבי זלמן מאויסטרליץ במל"ת ולא הזכ' שיתנו לו ממון אלא כמו שעה שתים אחר כך שבא ישראל אליו שנית אז תבע ממנו ממון ואין אנו יכולין לתת טעם למה לא תבע מתחלה הממון ודאי לא אמרי' סופו מוכיח על תחלתו: וכן יש נמי להביא ראיה מנדרים פרק ה' דף מ"ח דלא אמרי' סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דגם בתחלה איכא הוכחה קצת. דאיתא התם במתניתין במודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשם מתנה והלה מותר בה. מעשה באחד בבית חורון וכו'. ופריך בגמרא מעשה לסתור ומשני חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעש' נמי בבית חורון באחד דהוה סופו מוכיח על תחלתו אמר רבא לא שנו אלא דא"ל והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא אבל אמר ליה שיהו בפניך שיבא אבא מדעתך הוא דא"ל לישנא אחרינא אמר רבא לא תימא טעמא דא"ל והינן לפניך הוא דאסור. אבל א"ל הן לפניך שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפילו א"ל הן לפניך יבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו ע"כ הסוגיא ופירש רבינו נסים דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנישואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא דתנאי גמור קאמר עכ"ל. הרי שאפילו ללישנא בתרא לא אמרינן שסופו מוכיח על תחלתו אלא מטעם שגם מתחלה איכא הוכחה כדמסיק סעודתו מוכחת עליו וכדפירש הר"ן דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר אבל בלאו הכי בדליכא הוכחה מתחלה לא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו ולא מיבעיא להרשב"א שהביא הר"ן התם דסבירא ליה דוקא כשיאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכאן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי. פשיטא דלדידיה לא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו אלא דוקא היכא דאיכא הוכחה מתחלה של זה היה מתכוון אלא אפילו לדברי הרמב"ם שהביא הר"ן שכתב דאפילו לאחר שעה אסור אפילו הכי סבירא ליה דלא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דאיכא הוכחה גמורה מתחלה של זה נתכוון אבל בסתמא דליכא הוכחה מתחלה לא שהרי כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות נדרים וז"ל: נתן לאחד מתנה וכו' ולא עוד אלא אם נתן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמנו אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור. כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו וכו'. וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. הרי ביאר דבריו וכתב דוקא סעודה גדולה דאיכא הוכחה שמתחלה נתכוון למה שאמר בסוף שיבא אביו לאכול אבל אי ליכא הוכחה מתחלה כגון דהוי סעודה קטנה לא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו: