צמח צדק הקדמון סט

הזה היה הולך עמהם בקולר לאנטוכיא ובא ואמר סתם בני אדם שהיו מהלכין בקולר מתו אמרינן ודאי על אותן שאנו יודעים שהיו מהלכין עמו בקולר מגיד ולא על קולר אחר ולא חיישינן דילמא אותו קולר פירשו ממנו והוא נתלוה לקולר אחר אלא מסתמא על אותו קולר שאנו יודעים שהיו מהלכים עמו הוא מגיד כמו במעשה דאבא ציידן בסמוך. וכן במעשה בששים בני אדם כיון שהיו יודעים שהגוי הזה היה מהלך עמם לכרכום ביתר ובא אחר כך והגיד סתם ששים בני אדם מתו בדרך ביתר אמרינן מסתמא על אותן ששים בני אדם שהיה הוא הולך עמהם שאנו יודעין בהם הוא מגיד ולא חיישינן דילמא אותן ששים פירשו ממנו ועל ששים אחרים הוא מעיד אלא מסתמא על אותן שאנו יודעים שהיו מהלכים עמו בדרך זה הוא מגיד כמו במעשה דאבא ציידן. ולא היה צריך לפרש כן בגמרא דיודעים היו שהגוי היה מהלך עמהם משום דדבר הלמד מענינו הוא דומיא דמעשה דאבא ציידן. וכן משמע לשון התלמוד דאמר ושוב מעשה בקולר וכו'. ושוב מעש' בששים בני אדם וכו' ושוב הכי משמע. ולפי זה אתי שפיר דלא הביא הטור רק הך עובדא דאבא ציידן בגוי שאמר ישראל שהלך עמי בדרך מת וכו' ולא הביא אינך משום דכולהו חדא טעמא אית להו: וכיון דהכי הוא אפשר לומר דמנין אנשים לא הוי סימן כי לא מטעם מנין אנשים התירו בהנך עובדי אלא מטעם שכתבתי דיודעים היו שהגוי היה הולך עמהם בקולר ובדרך ביתר ואם כן הדר הספק השני לדוכתיה בנדון דידן שלא הזכיר הגוי רק שמו ולא שם עירו למה סגי בהגדתו של הגוי כיון דמנין לא הוי סימן. והא דבתשובת משאת בנימן מייתי ראיה דמנין הוי סימן ממחרזות של דגים דפרק אלו מציאות דמנין הוי סימן נראה דלאו ראיה היא דאין ראיה מממונא לאיסורא. כדמשמע מפירש רש"י בפרק האשה שלום דף קט"ו בתרי שטרי דנפקי במחוזא וכתב ביה חבי בר ננאי וכ'. וכמו שהקשו התם בהדיא בתוספות בד"ה והא חבי בר ננאי וכו' וז"ל וא"ת היכא פשיט רבא איסורא מממונא דהכי פרכינן על רבא בפרק קמא דבבא מציעא גבי גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא וכו' עכ"ל: אמנם נראה להתיר מטעם אחר אף על גב דלא הזכיר הגוי רק שמו ולא שם עירו אפילו הכי יש להתיר בנדון דידן כיון שאמר בפירוש בפעם שנית בחנוכה תח"ל לכמר ליב וכמר שלום שהיו ג' אנשים והיה מכיר את כולם רק שאינו יודע להזכיר שם כולם רק שם אחד מהם שהיה נקרא אנשיל מפני שהוא היה רגיל עמו טובא. ואנן ידעינן על פי עדים שאנשיל זה שהוא בן נחמיה בעל האשה הזאת הוא היה מכירו של הגוי הזה ורגיל עמו טובא סמכינן עליה ואמרינן מסתמא על זה הוא מגיד ולא חיישינן דילמא היה עוד אנשיל אחר שהיה מכירו ורגיל עמו טובא ועל אותו אחר הוא מגיד דלכולי האי לא חיישינן כמו שלא חששו בעובד' דאבא ציידן לדילמא אזיל האי ישראל לעלמא וישראל אחר נתלוה עמו ועל אותו אחר הוא מגיד משום שהיו יודעי' שעם ישראל זה היה הולך תו לא חיישינן לכולי האי הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שידוע לנו על פי עדים שאנשיל זה בעל האשה הזאת היה מכירו ורגיל עמו טובא והוא מגיד על אנשיל שהיה מכירו ורגיל עמו תו לא חיישינן לאנשיל אחר דלכולי האי לא חיישינן: וראיה ברורה לזה מתשובת הרמב"ם הובא בב"י סימן י"ז וז"ל ראובן היה נושא ונותן בחוץ וכו' המתין ג' ימים ולא בא וכו' שאלוהו עליו וכו' אמרה להם גויה אחת וכו' שאלוה מה אירע לו אמרה יצא מעיר פלוני ללכת לעיר פלוני יצאו אחריו והרגוהו. שאלוה מאין תדעי זה האיש אמרה הוא היה מודעתינו כשהיה בעכו ועשה מלאכתינו וכו': תשובה זאת האשה מותרת לינשא וכו'. יעוין שם. והקשה הב"י שזה סותר למה שכתב בריש פ"ג מהלכות גירושין וכו'. ותירץ דמיירי שהיה ידוע שזה האיש היה רגיל לעשות מלאכתו לגויה זאת וכו' יעויין שם: הרי התם לא הזכירה הגויה כלל שם האיש שהיא מגדת עליו רק סתם אמרה שהרגו ליהודי שהיה מודע להם ושהיה עושה מלאכתם בעכו סמכינן עליה להתיר ואמרינן מסתמא על אותו יהודי שאנו יודעים שהיה רגיל לעשות מלאכתה היא מגדת והוא בעל האשה הזאת ולא חיישינן לדילמא עוד אחר היה מודע לה ועושה מלאכתה מכל שכן בנדון דידן שהגוי הזכיר שם האיש שהוא מגיד עליו ואמר שהיה מכירו ורגיל עמו טובא ואנו יודעים שזה שנקרא בשם שהזכיר הגוי הוא היה מכירו ורגיל עמו טובא כמו שהוזכר בעדיות ולא עוד אלא שהגוי אמר שנהרג עם עוד שנים אחרים ואנו יודעים שאנשיל זה הוא היה הולך עם עוד שנים אחרים פשיטא שיש לסמוך עליו ולומר דודאי על אנשיל זה בעל האשה הזאת הוא מגיד ולא חיישינן לאחר: ולא דמי להא דריש פרק האשה שלום בעובד' דרב יצחק ריש גלות' בר אחתיה דרב ביבי דהוה אזיל מקורטבא לאספמי' דשלחו מתם דשכיב ופליגי התם אביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק ר"ג אי לאו אף על גב דהתם איכא היכרא טובא דהרי הוזכר בשמו ושם כינויו שהיו קוראין אותו ריש גלותא ושהיה בר אחתיה דרב ביבי ושהיה הולך מקורטבא לאספמיא ואפילו הכי חיישינן דילמא איכא אחרינא כל שכן בנדון דידן דליכא היכרא כל כך לא דאי דהתם שאני כיון דליכא הוכחה כלל על עדות דשלחי מתם על מי הם מתכוונים להעיד לכך אית לן למיחש דילמא איכא אחרינא דשמיה רב יצחק ריש גלותא וכל הנך ביה כמו בהאי משום דחיישינן דילמא איתרמי אבל היכא דאיכא הוכחה דעל מי הוא מגיד כמו בעובדא דאבא ציידן שהיו יודעים שישראל זה היה מהלך עם הגוי בדרך וכן בעובדא דעכו שבתשובת הרמב"ם שהיו יודעים שישראל זה היה רגיל לעשות מלאכתו לגויה זאת ודאי אמרינן דעל זה הוא מעיד כיון דאיכא הוכחה וכן נמי בעובדא דידן דאיכא הוכחה על מי הוא מגיד שאנו יודעים שאנשיל זה בעל האשה הזאת הוא היה מכירו ורגיל עמו טובא ודאי דסמכינן עליה להתיר האשה הזאת: ומסתברא למימר דעדיפא המה כל הני הוכחת בנדון דידן מאלו לא הזכיר רק שמו ושם עירו דמהני לכולי עלמא שהרי הזכיר את שמו וגם אמר שהיה מכירו ורגיל עמו: וגם אמר שהיו עוד שנים אחרים עמו ואנו יודעים שאנשיל זה הוא היה מכירו והוא היה רגיל עמו ועם אנשיל זה היו עוד שנים אחרים ודאי דיש להתיר אשתו אף על פי שלא הזכיר שם עירו: בזה הותר הספק השני: וכיון דמצאנו היתר לאשת כמר אנשיל יש להתיר גם השנייה לאשת כמר ליב אף על גב דלא הזכיר הגוי אותו לא בשמו ולא בשם עירו מכל מקום כיון שידוע לנו שהוא היה מהלך עם כמר אנשיל ועוד שלישי עמהם ואנן סמכינן על הגדת הגוי שהגיד שנהרג אנשיל עוד עם שנים סמכינן עליה לגמרי ואמרינן אלו שנים שאנו יודעים שהיו מהלכים עמו בדרך זה מווינא לניקלשפורג והיינו כמר ליב ואהרן החתן הם הם שהגוי מגיד עליהם שנהרגו ולא חיישינן דילמא הנך אזלי לעלמא ושנים אחרים נתלוו עמו בדרך דלכולי האי לא חיישינן: וראיה לזה מעובדא דאבא ציידן גוי שאמר ישראל שהלך עמי בדרך מת וכו' דהתירו משום שהיו יודעים שישראל זה היה הולך עמו בדרך ולא חששו לדילמא אזיל האי לעלמא וישראל אסר נתלוה עמו הוא הדין נמי הכא לא חיישינן דילמא הנך אזלו לעלמא ושנים אחרים נתלוו עמו כיון שאנו יודעים שהם היו הולכים עמו בדרך זה ומאי שנא דמאי לי אם הגוי מגיד ישראל שהיה הולך עמי מת דמהני אם אנו יודעים מי היה הולך עמו או אם מגיד ישראל שהיה הולך עם פלוני מת ואנו יודעים מי היה מהלך עם פלוני ולתרווייהו חדא טעמא אית להו דלא חיישינן לדילמא