צמח צדק הקדמון סח

אלא על כרחך צריכין אנו לומר דאינו מגיד על פי אותה הכרזה אלא הוה מל"ת והיינו משום דכך כתבו מהר"ם ומהרא"י ומהרי"ק. וכ"כ הרב בהג"ה ש"ע דכל שלא שאלו לגוי זה עצמו מיקרי שפיר מל"ת כמו שכתבתי לעיל בשמם. ואם כן שפיר הוי מנין סימן למאן דאית ליה דמנין הוי סימן דבשלמא התם גבי מציאה אנו חושדין אותו דלמא שקורי קא משקר לכך אם הוא יודע המנין לא הוי סימן וכן תרי לא הוי סימן דסתם שטרי תרי משמע אבל בנדון דידן אין חושדין לגוי זה ששקורי קא משקר שהרי מסיח לפי תומו הוא לפי סברת מהר"ם ומהרא"י ומהרי"ק אלא שאנו מסתפקים דילמא אינו מגיד על בעל אשה זאת אלא על איניש דעלמא ולעולם דקושטא קאמר ודאי דמנין הוי סימן להנך פוסקים דסבירא להו דמנין הוי סימן וזה ברור: ואע"ג דבתשובת רבי אליהו מזרחי משמע דתרתי בעינן מנין אנשים ומקום הליכה שהלכו לשם דומיא דעובדא דסוף יבמות חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר וכו'. ובנדון דידן לא הזכיר הגוי מקום שהלכו לשם הא לאו מילתא הוא דכיון שהזכיר הגוי המקום שהיו עוברים דרך שם ושנהרגו שם הרי הזכיר מקום הליכתן שהרי אמר שעברו דרך כפר שרי"ק ואנו יודעים כשנוסעים מק"ק ווינא לניקלשפורג עוברים דרך כפר שרי"ק והוי כאלו הזכיר מקום שהלכו לשם דמה לי מקום שהלכו לשם ומה לי מקום שעברו דרך שם דתרווייהו משום סימנא הוא: ומהאי טעמ' נמי פסק ר"א מזרחי התם שאף הזכרת מקום שיצאו משם מהני. אף על פי שבגמרא איתא מקום הליכה משום דמה לי מקום הליכה ומה לי מקום יציאה וכו' הוא הדין נמי בנדון דידן שהזכיר הגוי מקום שעברו דרך שם וידוע לנו שאלו ג' אנשים כשנסעו מק"ק ווינא צריכים לעבור דרך אותו מקום שהזכיר הגוי היינו כפר שרי"ק ודאי דמהני. ומסתברא דעדיף טפי כשהזכיר הגוי המקום שעברו דרך שם בחזרתם משהזכיר המקום שיצאו משם דזה הוה דומה טפי לעובדא בששים בני אדם שהלכו לכרכום ביתר משאלו לא הזכיר אלא מקום שיצאו משם: והכי נמי משמע מלישנא דתלמודא דאינו צריך להזכיר דוקא המקום שהלכו לשם אלא אם הזכיר אחת מהמקומות שעוברי' דרך שם כשעוברים לאותו מקום שאנו יודעי' שהלכו לשם סגי משום דהתם בעובדא מייתי שהלכו לכרכום ביתר וכו' ושהגדת הגוי הוזכר שאמר שהלכו לדרך ביתר וכו' ולא אמר לכרכום ביתר שהוא מצור ביתר אלא על כרחך דאין צריך הגוי להזכיר דוקא המקום שהלכו לשם אלא כשמזכיר אחד מן המקומות שצריכי' לעבור דרך שם כשהולכין לאותו מקום שהלכו נמי סגי והגוי אמר שהלכו בדרך ביתר באותו דרך שהולכים לביתר נמי סגי. ולכך בנדון דידן נמי שהזכיר הגוי מנין אנשים ואמר שנהרגו ג' אנשים וגם הזכיר מקום ההליכה שאמר שנהרגו בכפר שרי"ק ואנו יודעים שהיו אלו ג' אנשים צריכים לעבור דרך שם דבר פשוט דהוי סימן מובהק להנך אחרונים דסבירא להו דמנין אנשים ומקום הליכה הוי סימן מובהק. וכל שכן הוא דבנדון דידן מהני דהרי הם לא הצריכו אלא שיזכיר הגוי מנין אנשים ומקום הליכה ובנדון דידן איכא טפי שהרי הזכיר מנין אנשים ומקום הליכה ועוד הזכיר שאחד מן השלשה היה נקרא אנשיל ואנו יודעים שאחד מן אלו שלשה היה נקרא אנשיל ודאי דמהני הגדתו וסמכינן עליה: הרי נתבאר דלהנך אחרונים מהר"א מזרחי ובן לב ומשאת בנימן בתשובותיהם דס"ל דמנין אנשים ומקום הליכה הוי סימן מובהק משום דנראה להו דהנך עובדי שילהי יבמות מטעם מנין ומקום הליכה התירו דבר פשוט דבנדון דידן נמי יש לסמוך אהגדת הגוי אף על גב דלא הזכיר שם עירו כיון דהזכיר מנין אנשי' ומקום שהלכו דרך שם וגם הזכיר שהיה שם אחד מהם שנקרא אנשיל דהוי סימן מובהק טפי דלדידהו אפי' בלא הזכרת שם אחד מהם סגי כשהזכיר מנין אנשים ומקום הליכה כמבואר בדבריהם מכל שכן כשמזכיר שם אחד מהם: אלא דעדיין הדבר צריך עיון כי אף שאין משיבין את האריות אחר מותם וכדאי הנך תלתא סבי לסמוך על הוראתם עם כל זה תורה היא וללמוד אני צריך אם מוכרח הוא בסוגיות הגמרא לפרש כך כאשר הבינו הם שמטעם מנין אנשים ומקום הליכה התירו בהנך עובדי דשילהי יבמות או לא כי הנה תקשה לדידהו תינח במעשה בששים בני אדם שהלכו לכרכום ביתר וכו' הוזכר מנין אנשים אלא במעשה בקולר של בני אדם שהלכו לאנטוכיא וכו' למה התירו והלא לא הוזכר שם מנין אנשים רק קולר של בני אדם ופירש רש"י קולר חבורה והלא אין חבורות שוות. ועוד לדידהו דמטעם מנין ומקום הליכה התירו נשותיהם למה כתב הטור דין זה דאבא ציידן גוי שאמר ישראל שהלך עמי בדרך מת וכו' ולא כתב נמי חד מהנך עובדי דיש להתיר נמי על ידי מנין אנשים ומקום הליכה שאומר הגוי. וגם בשום פוסק לא הוזכר שיהא מנין אנשים ומקום הליכה מהני. ותו קשיא לי ממה נפשך אי סבירא ליה דמנין אנשים הוי סימן מובהק למה הוצרכו לומר דמטעם מנין אנשים ומקום הליכה התירו ולא מטעם מנין אנשים לחוד דעל סימן מובהק סמכינן לכל הפוסקים ואי מנין אנשים לא הוי סימן מובהק אם כן אפילו על ידי מקום הליכה בהדיה נמי לא סגי דסימנים שאינם מובהקין אפילו מאה לא מהני כמו שכתב מהרא"י בפסקיו סימן קס"א וסימן רכ"ד: והה. אפשר לומר הא דהתירו בקולר של בני אדם שהלכו לאנטוכיא וכו' אף על גב דלא הוי התם מנין ידוע היינו משום דקולר היינו חבורה שאין דרכם לילך כי אם פעם אחת או שתים בשנה שהיה דרך רחוק לאנטוכיא ומקום סכנה והיו הולכים בחבור' גדולה כמו שהולכים עתה ממלכות פולין למלכות ישמעאל בחבור' וקורין קרבו"ן. וקלא אית להו כשהולכין שמתאספין כולן למקום אחד והולכים לזמנים ידועים להם. ולכך כשהגוי מסיח לפי תומו ואמר סתם קולר של בני אדם שהלכו לאנטוכיא מתו וכו' סמכינן עליה ולא חיישינן דלמא אחרינא הוו דהלכו בקולר אחד משום שיודעים אנו שאין הולכין יותר בקולר רק אותן שאנו יודעים מהם שהלכו בקולר ולא חיישינן לקולר אחר כלל ולכך התירו את נשותיהם ושפיר דמי: אלא שמכל מקום קשיא דהוה ליה להטור להביא דין זה דיש לסמוך בכי האי גונא על הגוי אע"פ דזה פשוט הוא דלא חיישינן לקולר אחר מכל מקום טובא הוי אתי לאשמועינן דלא חיישינן דילמ' שנים או שלשה אזלי לעלמא ולא מתו ולמה התירו נשותיהם אלא אמרינן כיון דהגוי סתמא קאמר קולר של בני אדם מתו הוי כאלו אמר בפירוש שמתו כולם ולא חיישינן שמקצת מהם אזלי לעלמא ואם כן הוי רבותא טובא והוי ליה להטור להביא דין זה וגם הוי ליה להביא דין זה ולפרש דקולר שהתירו היינו דוקא בכי האי גונא שאין דרכם לילך כי אם פעם אחת בשנה ודוקא ממקום ידוע ובזמן ידוע כמו קרבו"ן: לכך נראה לי לומר דהנך תלתא עובדי דמייתי שילהי יבמות. מעשה באבא ציידן וכו'. ומעשה בקולר של בני אדם וכו'. ומעשה בששים בני אדם וכו' כולהו בחדא מחתא מחתינהו וכולהו טעמא חדא אית להו דמיירי שהיו יודעים שהגוי הזה שבא והגיד לפי תומו הוא היה הולך עם הישראל בדרך. וכן היו יודעים במעשה דקולר שהגוי הזה היה הולך עמהם בקולר וכן היו יודעים במעשה בששים בני אדם וכו' שהגוי הזה היה הולך עמהם ובא אחר כך ואמר ישראל שהלך עמי בדרך מת סמכינן עליה דמסתמ' על אותו ישראל שאנו יודעים שהיה מהלך עמו הוא מגיד ולא חיישינן דילמא אותו ישראל אזיל לעלמא וישראל אחר נתלוה עמו בדרך אלא ע"ז שהלך עמו הוא מגיד. וכמו שכתב הרא"ש בהדיא כך. וכן במעשה בקולר של בני אדם וכו' כיון שאנו יודעי' שהגוי