צמח צדק הקדמון סה

על איזה אנשיל הם מדברים הרי לפי זה הוי הגוי מתחיל להסיח לפי תומו אף על גב דלא אמר כלום בהתחלה ועיקר הגדתו לא היה אלא אחר שאלת כמר זלמן אליו מכל מקום כיון שמתחלה התחיל הגוי מעצמו אף על גב דלא פירש דבריו אלא אחר ששאלוהו אחר כך מיקרי שפיר מסיח לפי תומו כי כן הוא מבואר ברי"ף ורא"ש ובטור סימן י"ז ושאר פוסקים כולם וכן פסק שם בש"ע דכל שהתחיל הגוי להסיח לפי תומו אף על גב דשאלוהו אחר כך מיקרי שפיר מל"ת ודייקי הכי ממתניתין וגמרא דסוף יבמות אמרו לו מעשה בבני לוי וכו' ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירנו אמרה להם מת וקברתיו וכו' ומסיק התם בגמרא דפונדקית מל"ת היתה אף על גב דלא אמרה מת אלא אחר ששאלוה איה חבירנו מכל מקום כיון דהיתה בוכ' מתחלה מיקרי מסיח לפי תומו הרי מבואר כל שהתחיל הגוי בשום מילתא חשבינן ליה להיות מסיח לפי תומו אף על גב שלא פירש דבריו לגמרי אלא אחר ששאלוהו מיקרי מל"ת ונאמן הוא הדין בנדון דידן כיון שמתחלה התחיל הגוי מעצמו וקרא אנשיל אנשיל אף על גב שלא פירש דבריו אלא עד אחר ששאל אותו כמר זלמן מ"מ מיקרי שפיר מסיח לפי תומו: ואף על גב דבנ"ד לא התחיל הגוי מתחלה להזכיר כלום מענין מיתה שהרי לא אמר אלא אנשיל אנשיל אלא שאנו דנים מזה כאלו הזכיר מענין מיתה דמסתמא היה כוונתו להגיד מענין מיתת אנשיל. ומנלן הא דילמא לא אמרו שאם התחיל להסיח לפי תומו דמיקרי שפיר מל"ת אע"ג דלא פירש דבריו אלא אחר ששאלוהו. היינו דוקא היכי דמתחלה היה מסיח לפי תומו ממש מענין מיתה אלא שלא פירש דבריו לגמרי עד ששאלוהו אבל בכי האי גוונא שמתחלה לא הזכיר כלום מענין מיתה מנלן הא שיהא מהני נראה דכך מבואר הוא בהדיא בתוספות סוף יבמות דאף על גב דלא היה מתחלה מסיח לפי תומו ממש מענין מיתה אלא כמסיח לפי תומו נמי מהני דאיתא התם במתניתין אמרו לו מעשה בבני לוי וכו' ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירנו וכו' ולא תהא כהנת כפונדקית וכו' ופריך התם בגמרא מאי גריעותא דפונדקית אמר רב כהנא פונדקית גויה היתה ומל"ת היתה זה מקלו וזה תרמילו וכו'. ופריך והא איה חבירנו קאמרו לה. ומשני כיון דחזיתינהו בכיא וכו'. והקשו שם בתוספות בדבור המתחיל פונדקית וז"ל וא"ת מאי מייתי רבנן ראיה מן הפונדקית דקא מסיחה לפי תומה היתה. וי"ל דלא היתה ממש מל"ת וכו' כן משמע קצת בירושלמי דקאמר עשו אותה כמל"ת משמע שלא היתה ממש מסיחה לפי תומה עכ"ל הנה ביאור דברי התוס' בדבור זה יתבאר לקמן כי לכאורה קושי הבנה הוא מכל מקום מבואר הוא מתוך פשט לשון התוספות שלא היתה הגויה מדברת בפיה כלום מתחלה רק היתה בוכה והיה אפשר לומר שעל צער אחר היתה בוכה על אבידה וכיוצא בזה מכל מקום כיון שהוציאה אחרי כן מקלו ותרמילו ואמרה מת אמרינן מסתמא גם הבכייה שהיתה בוכה מתחלה היה על המת ודנים מזה כאלו היתה מל"ת. הוא הדין נמי בנדון דידן אף על פי שלא אמר הגוי מתחלה כלום מענין מיתת אנשיל רק אמר סתם אנשיל אנשיל. מכל מקום כיון שלבסוף אמר ענין הריגתו עם עוד שני אנשים מה שלא שאלוהו אמרינן סופו מוכיח על תחלתו מה שאמר מתחלה אנשיל אנשיל מסתמא היתה כוונתו להגיד מענין מיתת אנשיל והוי כאלו היה מסיח לפי תומו כמו בפונדקית שלא היתה מדברת כלום בפיה ועשאוה כאלו היתה מדברת: ואף על גב דרש"י פירש וז"ל הוה בכייה והיינו לפי תומ' דקודם ששאלוה התחילה לומר עכ"ל משמע מלשונו שדברה בפיה מתחלה ע"כ מכח קושיות התוס' דמאי מייתי רבנן ראיה מפונדקית צריכין אנחנו למימר דכוונת רש"י ז"ל היינו לפרש כאלו התחילה לומר דכיון דהיתה בוכה הוי כאלו דברה בפיה אבל באמת לא דברה בפיה כלום ולא היתה ממש מל"ת ועשאוה כאלו היתה מל"ת והוא הדין בנדון דידן כמו שבארנו: וכי תימא דלא דמי נדון דידן שקר' אנשיל אנשיל לעשותו על ידי כן מסיח לפי תומו. להא שעשאוהו לפונדקית כמסיחה לפי תומה על ידי הבכייה דהתם הפונדקית היתה בוכה והוי מעין המאורע שכך דרך העולם הוא לבכות על המת אף על גב דגם על צער אחר בוכים מכל מקום כיון שלבסוף הוציאה להם מקלו ותרמילו מוכיח סופו על תחלתו שגם הבכייה היתה על המת דהוי מעין המאורע והוי כאלו היתה מדברת בפיה מענין מיתת המת מתחלה לפי תומה כיון דדרך העולם הוא לבכות על המת מה שאין כן בנדון דידן דלא הוי התחלת הגוי מעין המאורע שהרי לא קרא אלא אנשיל אנשיל וכו' ואם כן אפילו אם נאמר דכוונתו היתה על אנשיל הנאבד לפי שהיה מכירו ורגיל עמו מכל מקום מאן לימא לן שכוונתו היתה על ענין מיתת אנשיל דילמא לא כוון אלא לומר שהוא מכירו והוא רגיל ליתן לו קוביאות או שום ענין כיוצא בזה רצה להגיד ולא ענין הריגתו דזה שקרא אנשיל אנשיל לא הוי מעין המאורע ענין מיתת אנשיל כמו הבכייה גבי פונדקית והיאך נעשה מזה מסיח לפי תומו להתיר על פי הגדה זו. מכל מקום נראה להביא ראיה דבכי האי גונא דאיכא הוכחה דלא נתכוון הגוי בהגדתו לו להעיד ולא להתיר שפיר דמי למיעבד מזה שקרא אנשיל אנשיל במסיח לפי תומו דהא דהימנוה לגוי במל"ת לאו דוקא במסיח לפי תומו תליא מילתא אלא בהא תליא מילתא שצריך שלא יהא הגוי מתכוון לא להעיד ולא להתיר. והא דאמר בגמרא ובגוי היכא משכחת לה ומוקי במסיח לפי תומו לא בא אלא לאפוקי במתכוון להתיר או להעיד אבל לא שיהא צריך ממש מסיח לפי תומו דוקא. ובנדון דידן איכא הוכחה דלא נתכוון הגוי לא להעיד ולא להתיר כמו שיתבאר לקמן ושפיר דמי למיעבד הא דקרא אנשיל אנשיל כאלו היה מסיח לפי תומו: ודבר זה מבואר הוא בהדיא במהרי"ק שורש קכ"א וז"ל אמנם נראה לעניות דעתי שכל מקום שהדבר מוכיח שאין הגוי מתכוון לא להתיר ולא להעיד דודאי מיקרי מל"ת ושריא אתתא כדמשמע התם בהדיא דעד כאן לא פליג רבי יוחנן אריש לקיש אלא במתכוון להעיד אבל באין מתכוון אפילו להעיד מודה הוא לריש לקיש דאיתתא שריא והא דפריך תלמודא והא איה חברינו קאמרי לה היינו משום דפשיטא לי' לתלמודא דכל ששואלין אותו והוא משיב יש לומר שמתכוון להעיד אבל היכי דפשיטא לן שאינו מתכוון להעיד. כי הכא וגו' ודאי קושטא קאמר ואין לך מסיח לפי תומו גדול מזה דהא ליכא לספוקי כלל באין מתכוון לא להתיר ולא להעיד אם כן לא נוציא מתורת מסיח לפי תומו עכ"ל הרי מבואר בהדיא בדבריו שאין צריך שיהא מל"ת דוקא ולא אמרו דלא משכחת בגוי אלא במל"ת אלא לאפוקי מתכוון להעיד או להתיר: ועם היות כי דברי מהרי"ק בזה אינם צריכים חיזוק ושום ראיה כי המה מבוארים מעצמם מילתא בטעמא כמבואר בדבריו עם כל זה אצא ידי חובתי להבי' ראיה לזה ולהוכיח כן מסוגיא דסוף יבמות ממתניתין דאמרו לו מעשה בבני לוי וכו' ואסתייע משם לנדון דידן: איתא במתניתין אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרי' וחלה א' מהם והביאוהו בפונדק ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירנו אמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ולא תהא כהנת כפונדקית. אמר להם לכשתהא הפונדקית נאמנת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וכו'. ובגמרא מאי גריעותא דפונדקית אמר רב כהנא פונדקית גויה היתה וכו' וכן תני אבא וכו'. והא איה חבירנו קאמרה לה כיון דחזיתנהו בכיא אמרו לה איה חבירנו אמרה להם מת וכו'. והקשו שם בתוספות וז"ל וא"ת