צמח צדק הקדמון נח

מתקדשת בשלא נתקיים התנאי אף על פי שנאנס מטעם שמתחלה כשנתקדשה על תנאי אז לא היה דעתה אלא על דעת שאם לא יקיים תנאו אפילו על ידי אונס שיהיו קדושין בטלים כדי שלא תתעגן מחמת יראת אונס הכי נמי בנדון דידן לא נתחייב ראובן תחלה אלא על דעת שאם לא יקיים שמעון תנאו בזמנו אפילו על ידי אונס שלא יהא לו שום חיוב עליו כדי שלא יהיה אגיד ביה לכך פטר ראובן מן אלו מאה זוז כיון שלא נתקשר לישא אשה אחרת אלא אחר שעבר שמעון את הזמן אף על פי שנאנס: אבל מכל מקום נראה אי עדיין לא נתקשר ראובן עם אשה אחרת צריך ראובן לישא את בת שמעון או ליתן לו מאה זוז אם שמעון מברר שהיה אנוס דאנוס מהני ולא אבד זכותו: ואע"ג דמשמע מהתם ממה שכתב הרב מ"ו ב"ח דגבי קידושין היכא דלא נתקיים התנאי נתבטלו הקידושין אפילו היכא דעדיין לא נתקדשה לאחר אף על פי שנאנס ולא קיים התנאי ואם כן הוא הדין בנדון דידן נמי נימא הכי כששמעון לא קיים תנאו בזמנו אף על פי שנאנס יהא ראובן פטור מן חיובו אפילו היכא דלא נתקשר עדיין לישא אשה אחרת הא לאו מילתא הוא דשאני קידושין כיון דמתחלה לא נתקדשה אלא אדעתא שיתקיים התנאי ואם לא יתקיים אפילו על ידי אונס יהיו הקדושין בטלין אם כן אפילו אם תרצה היא אחר כך להנשא לו בשלא קיים תנאו ולא איכפת לה במה שלא קיים תנאו בזמנו אפילו הכי צריכה קידושין אחרים ממנו משום דקדושין הראשונים כבר נתבטלו לכך לא חילוק התם בין נתקדשה לאחר או לא נתקדשה אלא קאמר סתם דקידושין הראשונים נתבטלו ואפילו מזה שקדשה כבר צריכה קדושין אחרים אבל כאן שנתחייב לישא את בת חבירו דאין כאן קדושין אלא שדוכין בעלמא ואי זה שנתחייב לישא את בת חבירו רוצה לוותר על תנאו ולא איכפת ליה במה שחבירו לא קיים תנאו בזמנו ורוצה לישאנה לא צריך תו למידי לכך הדין נותן אי עדיין לא נתקשר זה לישא אחרת צריך זה לישא את בת חבירו אף על פי שלא קיים תנאו בזמנו כיון שנאנס או ישלם לו מאה זוז כאשר נתחייב משום דאונס מהני דלא אבד זה זכותו כמו שכתב הטור ח"מ סימן כ"א בשם הרמב"ם: אלא שנדון דידן מיירי שכבר נתקשר ראובן לישא אשה אחרת לא מהני אונסיה דשמעון לחייב את ראובן כיון שראובן לא ידע מאונס דשמעון וכשנתקשר לישא אשה אחרת עשה בהיתר אחר שכבר עבר הזמן שקבע לשמעון והיה ירא שמא יקדמנה אחר ברחמים לכך פטור הוא מן שמעון לגמרי אף על פי שנאנס שמעון כיון דלא ידע ראובן באונס של שמעון: שאלה מ אספרה אל חק מה שאירע בחורף ת"ו לפ"ק כי הנה מחמת הרעש שהיה במדינה ממלחמה וממגפה נמלטתי אל ארץ אחרת ובשבט ת"ו לפ"ק שבתי אל אחוזתי וספרו לי שרבי פלוני ממקום פלוני ישא את אשת חמיו ושאלתי מי התיר לו לישאנה והשיבו לי ששאל ללומדים הם התירו לו וכשמעי את זה חשתי ולא התמהמתי והודעתי למנהיגי הק"ק מקום שדר שם רבי פלוני שיהיו מפרישים אותם ולא ישא זה את זו על פי פסק ר"ת והרא"ש והרבה פוסקים דאזלי בשיטת ר"ח וה"ג לאסור באשת חמיו כמו שכתבו התוס' בשם הירושלמי בפרק ב' דיבמות דף כ"א שכתבו וז"ל מעשה שרצה אחד לישא את אשת חמיו וכבר היה טבחו טבוח ויינו מזוג והפסיד ר"ת לסעודתייהו עכ"ל התוספות. וכן פסק הטור א"ה סימן ט"ו ולפי שאז היה עדיין שעת חירום לא יכולתי לידע אם הגיעו דברי אליהם או לא וכמו ב' חדשים אחר כך נודע שנשא זה את חמותו שמעתי ותרגז בטני ולא אמרתי דבר וסבבוני רבים ושאלוני מדוע אני מחריש וכי משוא פנים יש בדב': וזאת תשובתי אליהם: הן אמת כי לכאורה היה נראה להחמיר על זה שיגרשנה אף על גב דרבי' מקילין הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן וגם הריטב"א כתוב שכן עיקר ושכן נוהגים בספרד הביאם הרב ב"י בטור אבן העזר סימן ט"ו מכל מקום כיון שהתוספות כתבו באיסור וכן הרא"ש והטור ואנן בתרייהו גרירין יש להחמיר עליו. וכן משמע נמי שנוטה דעת הרב ב"י להחמיר ממה שהביא שני הדעות וכתב דעת האוסרין באחרונה משמע שדעתו נוטה להחמיר ולא כתב בראשונה דעת המתירין אלא היכא דנהיגין בהדיא להתיר כגון בספרד כמו שכתב הריטב"א אבל היכא דלא נהיגין יש לאסור כדעת התוספות והרא"ש והטור ולא תימא דלא אסרו אלא לכתחלה כשלא קדשה עדיין ורבותא נקט מעשה דר"ת דהיה מפסיד לסעודה אבל בשכבר קדשה ומכל שכן כשכבר נשאה אפילו ר"ת לא היה מצריך לגרשה כי כמה קשה גירושין הא לאו מילתא הוא דמשמע ממעשה דר"ת שכבר קדשה וטבחם היה טבוח ולא היו חסירים רק כניסתם לחופה ואפילו הכי הפסיד לסעודתייהו והצריך לגרשה. דבנ"י התם איתא וז"ל בתוספות כתבו כי מעשה היה באחד שקידש את אשת חמיו ועשה סעודה וצוה ר"ת לגרשה והפסיד את הסעודה עכ"ל נ"י הרי כתב בהדיא דמיירי כשכבר קדשה וצוה לגרשה אלא שבמרדכי פ' כיצד מצאתי שכתב וז"ל ומעשה בפרכונסי' באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לקדש את אשת חמיו ואפסיד ר"ת לסעודתייהו עכ"ל. הרי כתב שהיה טבחו טבוח לקדש משמע דעדיין לא קדשה. אמנם מסתברא למימר שהמרדכי כתב כך בפשיטות לריהטא דלישנא ולא דקדק למיכתב לשון לקדש דלישתמע מיניה שעדיין לא קדשה אלא הוא הדין בשכבר קדשה ולאו דוקא נקט לשון לקדש ורצונו לומר כמו שכתבו התוספות לישא ואפשר דנקט לשון לקדש לאורחא דמילתא שנוהגין לקדש בשעת כניסתן לחופה כמו שנוהגין האידנא בזמנינו אבל מדברי נ"י איכא למידק שפיר כיון שכתב שכבר קדשה וצוה לגרשה וכו' משמע שפיר אפילו בשכבר קדשה צריך לגרשה ואם כן הוא הדין בשכבר נשאה דמאי שנא דכך קשים גירושין שלאחר קידושין כמו לאחר נישואין ומכל שכן כשהיה כבר טבחם טבוח אלו הוה סבירא ליה לר"ת להתיר בשכבר נשאה הוי ליה להתיר נמי בשקדשה וטבחם טבוח אלא ודאי דלא סבירא ליה לחלק ואם כן בנדון דידן היה לנו להחמיר עליו לגרש אותה וליכא למיחשבי לשוגג כיון שלא עשה כן אלא על פי הלומדים שהורו לו כך מיקרי שוגג ולא גרע מהנטבע במים שאין להם סוף דאשתו אסורה ואפילו הכי אם נשאת לא תצא כדאיתא בהאשה בתרא דף קכ"א והיינו כשנשאת על פי חכם כמו התם שנשאת על פי דבוריה של רב נחמן כמו שכתב בתשובת מיימוני סוף הלכות נשים הוא הדין נמי בנדון דידן שעשה כן על פי הלומדים מיקרי שוגג וקל וחומר הוא השתא התם דליכא מאן דשרי במים שאין להם סוף אפילו הכי מיקרי שוגגת אי עשתה כן ע"פ הוראת חכם ואם נשאת לא תצא מכל שכן כאן דאיכא מאן דשרי דמיקרי שוגג ויקיימנה ואין צריך לגרשה הא ליתא דכיון שהיה מסופק בהוראה זו ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים לא מיקרי שוגג ודאי אלו לא היה יודע כלל שיש איסור בדבר היה מיקרי שוגג מצד שאינו יודע או שהיה יודע והיה שואל הוראה המפורסם והיה מתיר לו מיקרי נמי שוגג אבל האי כיון שידע שיש ספק בהוראה זו תו לא מיקרי שוגג מצד שאינו יודע שהרי מכל מקום יודע קצת כמו שכתב בתרומת הדשן סימן רי"ו גבי נשא מינקת חבירו יעויין שם ומצד שעשה על פי הוראה נמי לא מיקרי שוגג כיון דלא שאל לבעל הוראה מפורסם