צמח צדק הקדמון נו

שום תנאי כלל רק שקודם שיגרשנה יתקשרו זו עם זה וזה עם זו בחרם ובשבועה ובבטחונות שאם יבא תוך שנתים שיחזרו וישאו זה את זה בחופה וקדושין והוא הדרך שתיקן ר"י מפארי"ז בשכיב מרע הביאו המרדכי פרק מי שאחזו. הובא בהג"ה ש"ע מטור א"ה סימן קמ"ה אף על גב דבענין זה דומה כאלו היא אגידה ביה. כמו שכתב מהרש"ל בתשובה סימן כ"ה וז"ל וגדולה מזו כתב ר"י מפארי"ז שעכשיו אין לגרש אפילו שכיב מרע על ידי תנאי אלא היה מטיל חרם שאם יעמוד מחליו וכו' אף שקשה זה ודומה כאלו היא אגידה ביה ואנו צריכים להיות נזהרים בנתינת גט שלא יהיו דביקים זה בזה במידי כדי דליהוי כריתות ממש. ואפילו הכי התיר ר"י מפארי"ז רק שלא לגרש עתה על תנאי. וכן כתב מהר"ם מינ"ץ בתשובה שבדוחק גדול עשה ר"י מפארי"ז מה שהטיל חרם שלא היה יכול לתקן בענין אחר אבל זולת זה אין להתיר כלל להיות עוד דבר ביניהם עכ"ל מהרש"ל. הרי כשיתקשרו תחלה בחרם וכו' שישאו זה את זה דומה כאלו אגידה ביה אפילו הכי שרי משום חשש עיגונא וה"ה נמי בכל דוכתי דאיכא משום חשש עגונא יש להתיר בכה"ג דכשם שהתיר ר"י מפארי"ז בשכיב מרע בכי האי גונא משום חשש עגונא יש להתיר נמי בבריא היכא דאיכא למיחש לעיגון דאתתא: ואע"ג שלפי דברי מהר"ם לובלין בתשובה סימן קכ"ב ובמשאת בנימן בתשובה סימן ע"ז וסימן ק"ז משמע דלא שרי למיעבד כדרך שתיקן ר"י מפארי"ז אלא דוקא בשכיב מרע כדי שלא תטרף דעתי אבל לא בגיטין דעלמא משום דדומה כאלו אגידה ביה מפני שהם מפרשים דברי ר"י מפארי"ז שתקן שיתקשרו זה עם זה בחרם וכו' לישא זה את זה היינו מפני טירוף הדעת שידאג השכ"מ שמא לא תחזור אליו אם יעמוד מחליו ויטרוף דעתו לכך תיקן שיתקשרו האיש והאשה בחרם וכו' שישאו זה את זה שאז יסמוך ע"ז ולא יטרוף דעתו: וכיון דהכי הוא הרי אפשר לומר שלא התיר ר"י מפארי"ז למיעבד כך אלא בשכיב מרע כדי שלא תטרוף דעתו. שאם לא יתקשרו תחלה לישא זה את זה לא תסמוך דעת שכיב מרע שתשאנו אחר כך אם יעמוד מחליו ותטרוף דעתו לכך שרי בכה"ג אבל בבריא דליכא חשש טירוף הדעת לא שרי למיעבד כך אפילו במקום שיש חשש עיגון דשמא לא שרי ר"י מפארי"ז אלא דוקא בשכיב מרע משום דאיכא תרתי חשש עיגון וטירוף הדעת אבל בבריא לא אפילו היכא דאיכא חשש עיגון כיון דליכא טירוף הדעת וכן כתב בהדיא בתשובת משאת בנימן סימן ק"ז שכתב וז"ל ומשמע דדוקא בשכיב מרע עבדינן הכי דחיישינן לעגונא דאתתא אם לא יתן השכיב מרע גט וגם לטרוף הדעת וכו' אבל בגטין דעלמא אין לעשות כן עכ"ל. הא ליתא משום דהאי פירוש שהם מפרשים שכל כוונת ר"י שתיקן שיהיו מתקשרים לישא זה את זה אינו אלא משום שלא תטרוף דעתו של שכיב מרע שאם לא היו מתקשרים תחלה ידאוג שלא תישאנו אחר כך אם יעמוד מחליו ותטרוף דעתו האי פירש לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי אף על פי שאין אני כדאי לחלוק עליהם מכל מקום כיון שכבר היה גדול אחד מופלג בדורם מהרר"ש ס"ל שהיה חולק על פירש זה ומפרש בענין אחר כמו שנראה לי כאשר יתבאר. ודבריו מובאים בתשובת מהר"ם לובלין סימן קכ"ב הרי יש לי על מי לסמוך. והיינו שלא מפני טירוף הדעת של שכיב מרע תיקן ר"י שיהיו מתקשרים בחרם וכו' לישא זה את זה כאשר פי' מהר"ם לובלין ומשאת בנימין. אלא מפני שאם לא יהיו מתקשרים תחלה לישא זה את זה לא ירצה השכיב מרע לגרש בגירושין גמורין בלא תנאי כי ידאג פן יעמוד מחליו והיא לא תינשא לו. לכך תיקן שיהיו מקבלים בחרם וכו' לישא זה את זה שאז יגרשנה בגירושין גמורים בלי שום תנאי כי יהיה סומך על החרם והשבועה שתישאנו אחר כך אם יעמוד. ואף על גב דדומה קצת על ידי כן כאלו היא אגידה ביה אפילו הכי שרי משום חששא דעיגונא. ולא חשש ר"י מפארי"ז אלא משום חשש עיגון ונכנס בדוחק זה למישרי בכה"ג אע"ג דדומה כאלו היא אגידה ביה. אבל משום טירוף הדעת לא חשש כלל דטרוף הדעת מאן דכיר שמיה ולפ"ז לאו דוקא בשכ"מ שרי למיעבד כך אלא ה"ה נמי בבריא היכא דאיכא חשש עגונא שרי למיעבד כך: והא דכתב בסדר גטין וז"ל ששם התשב"ץ ור"י מפארי"ז היה נוהג לתת גט לגמרי בלי שום תנאי וכו' מכל מקום מפני הרמאין יש לחוש כי לא יסמוך על זה ואיכא טרוף הדעת ואחרי שרוב הפוסקים לא החמירו כל כך אין לנו אלא דבריהם עכ"ל והביאו תשובת משאת בנימן סימן ק"ז וכתב עליה וז"ל אלמא דכל עיקר הפקפוק בספר התשב"ץ לא היה אלא בשכיב מרע ובטרוף הדעת משא"כ בגט אחר עכ"ל: הנה אומר אני אי משום הא לא איריא דלעולם אימא לך דר"י מפארי"ז שהתיר בכי האי גוונא שיתקשרו תחלה לישא זה את זה לא תימא שהתיר דוקא בשכיב מרע ומשום טרוף הדעת אלא אפילו בבריא נמי שרי אי איכא חשש עגונא דלא הזכיר ר"י מפארי"ז מידי מטרוף הדעת והא דהתיר בכי האי גונא שיתקשרו תחלה לישא זה את זה לא התיר אלא משום חשש עגונא. ולא אסיק אדעתיה דר"י מידי מטרוף הדעת. אלא משום שהתשב"ץ חולק על ר"י על מה שלא רצה להתיר לגרש על תנאי כדי להוציא מספקות ותקן שיהא מגרש דוקא לגמרי בלא שום תנאי רק יתקשרו תחלה לישא זה את זה הא איכא למיחש בשכיב מרע לטרוף הדעת שיהא דואג שלא תקיים אשתו השבועה ולא תישאנו אם יעמוד ותטרוף דעתו לכך נראה לי לומר שמוטב לגרש על תנאי כיון שכל האחרונים לא החמירו כל כך ואין לנו אלא דבריהם לגרש על תנאי: ואם כן לפי זה אפילו לתשב"ץ דחולק על ר"י מפארי"ז וסבירא ליה דמוטב לגרש על תנאי משיגרש לגמרי ויתקשרו תחלה לישא זה את זה אינו חולק אלא אשכיב מרע משום דהתם איכא חשש טרוף הדעת אליביה משום דידאיג אף על פי דנשבעת לישאנו תעבור על השבועה ותטרוף דעתו אבל בבריא דליכא חשש טרוף הדעת מודה התשב"ץ דמוטב לגרש בדרך שתקן ר"י מפארי"ז מלגרש על תנאי: הרי בארנו דלר"י מפארי"ז שרי לגרש כשיתקשרו תחלה לישא זה את זה במקום שיש חשש עיגון ולא משמע כלל מדבריו שיהא תולה מידי בטרוף הדעת ואפילו לתשב"ץ דמיירי מטרוף הדעת מכל מקום מוכח מדבריו דאיפכא מסתברא דדוקא בשכיב מרע דאיכא חשש טרוף הדעת הוא דסבירא ליה דלאו שפיר דמי למיעבד כך לגרש בלא תנאי על סמך שיתקשרו תחלה לישא זה את זה דחיישינן שיטרוף דעתו אבל בבריא דליכא למיחש לטרוף הדעת שרי בכה"ג כדרך שתיקן ר"י מפארי"ז: ולתוספות ביאור יש לי להוכיח ממילתייהו דר"י ותשב"ץ גופייהו דלא היה כוונת ר"י כשיתקשרו לישא זה את זה למישרי דוקא בשכיב מרע משום טרוף הדעת אלא אפילו בבריא נמי שרי אי איכא חשש עגונא דאי הוה כוונת ר"י דלא למישרי בכי האי גוונא אלא גבי שכיב מרע משום דלא תטרוף דעתו והיינו דאם לא יתקשרו תחלה שישאו זה את זה ידאג השכיב מרע שלא תישאנו אשתו אם יעמוד ותטרוף דעתו אם כן היאך יחלוק עליו התשב"ץ בלא טעם לומר שאף על פי כן חיישינן לטרוף דעתו שלא יסמוך על הקישור בחרם וכו' שהרי עיקר תקנות ר"י בזה שיהיו מתקשרים בחרם וכו' אינו אלא מפני זה שלא תטרוף דעתו שיהא לו במה לסמוך ולא ידאג ובא הוא וחולק על זה שאף על פי כן לא יסמוך ויטרוף דעתו ואם באנו לומר כן אם כן הא דתקנו חכמים דדברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי והיינו כדי שלא תטרוף דעתו דאם נימא נמי הכי שאף על פי כן לא יסמוך