צמח צדק הקדמון נד

שהסך הוא יותר משלש מאות זהובים רייני"ש אם לא בידיעת עשרה אנשי' אבל פשרה כהך שנתפשרו עם האלוף מהרר"י לאו פסידא הוא אלא רווחא. דכיון דהוא צורבא מרבנן ותורתו אמונתו אפשר דהוי פטור מדינא. ואפילו לא היה פטור לגמרי מן הדין מכל מקום היו חסים עליו כיון דהוא תתלה דרבנא מורה צדק שהרי שתקו זה שנים רבות ולא העריכו עליו סכום וגם לא בקשו ממנו דבר אי מטעם שלא דקדקו אחריו אי מטעם דהוי קדירא דבי שותפי ובין כך ובין כך שתקו ולא אמרו לו דבר ועוד אם היו רוצים להוציא ממנו היו צריכים לירד עמו בדינא ודיינא ועביד איניש דזבין דינא ודאי דבכי האי גונא לא הוי פסידא דקהל אלא רווחא דקהל דהיו יראים שלא יוציאו מאומה ממנו והם באו עמו בפשר והוציאו סך ק"ס זהובים ודאי דמיקרי רווחא ולא פסידא: וכן מצאתי נמי כיוצא בזה בתשובת דברי ריבות סימן ס"ג שכתב על ענין ההפרש אשר נפל בין ראשי מנהיגי הק"ק ובין הר"ר מנחם י"ץ על ענין פרעון המסים שנתפשרו עמו פרנסים מנהיגים שיפרע סך ידוע בכל שנה ושנה וכו'. וערערו על זה מטעם כיון דדבר זה הוי רווחא להאי ופסידא להאי אם כן אין כח ביד הקהל לפשר ולעשות שום דבר אם לא מדעת כולם ופסק דאין יכולין לערער דאין זה מיקרי פסידא דקהל אלא רווחה שהרי אפשר שמן הדין לא היה מתחייב כל כך וכתב עוד מילתא בטעמא. ועיין שם. ואם כן הוא הדין בנ"ד ואע"ג דאין נדון דידן ממש כנדון דידיה דהתם נתפשרו עמו קודם שנעשה עליו הסכום שיתן דבר ידוע בכל שנה ושנה בין שיעלה בנכסיו ובין שירד מנכסיו והוי קרוב לשכר ולהפסד. אבל בנדון דידן כבר עברו שנים רבות שלא נתן מהר"ר יצחק מאומה לקהל ולפי דבריה' נתחייב בממון רב לא היה להם לפשר בסך מועט כזה מכל מקום אפשר דנדון דידן עדיף דהתם היה מפורעי המס ולא היה להם לשנות ולהוציאו מן הכלל אפילו הכי פסק דרשאים לעשות כן מכל שכן בנדון דידן דמעולם לא היה מפורעי המס בהק"ק ואין הדבר ברור אם יתחייב או כמה יתחייב כמו שכתבתי למעלה ודאי דאין זה מיקרי פסידא דקהל אלא רווחא דקהל: ומה העומדים בכח הקהל שאין לשון הפשר מוכיח שנתפשרו עמו על היותו פה מהשעה ראשונה ואפש' שלא נתפשרו רק על שנה שהיו בו ועדות המעידים אינו מועיל כיון שהם מפורעי המס. תרוייהו ליתניהו דהרי לשון הפשר שפיר מוכיח שנתפשרו עמו על היותו פה משעה ראשונה. וגם עדות המעידים מועיל אף על פי שהם מפורעי המס כיון שהם מעידים לחובת הקהל. ותחלה אבאר. הא דעדות המעידים מועיל אף על פי שהם מפורעי המס כיון שהם מעידים לחובת הקהל. וזה מבואר בהדיא בתשובת ריב"ש סימן תע"ז על עדים מפורעי המס שהעידו שהקהל פטרוהו לחזן ממס וז"ל גם דעו כי כל המעידין לעזר החזן עדותן עדות והמעידין כנגדו מיחידי הקהל אין עדותן עדות לפי שורת הדין לפי שהם נוגעים בעדותן וכו' עכ"ל הרי מבואר בהדיא שעדותן של פורעי המס מועיל לחובת הקהל: וכן פסק הב"י בהדיא בש"ע מטור ח"מ סימן ל"ז וסי' קע"ו ששני שותפים שהעידו חובתם נאמנים לחייב את חבריהם והיינו היכא דלית להו הנאה בחיובא דחבריהו. הוא הדין נמי כאן בעדים מפורעי המס נאמנים לחייב את חבריהם כשאין להם הנאה בעדותן כמו בנדון דידן שאין להם הנאה בזה שמעידים שפטרוהו משעה ראשונה. ולא אמרו לפסול עדות הפסולים בין לזכות בין לחובה אלא דוקא בפסול קורבה מפני שהוא גזירת הכתוב כדמוכח בבבא בתרא פרק מי שמת דף קנ"ט. וכמו שדקדק הטור וכתב מה שפסלה התורה קרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה את זה וכו' אלא גזירת הכתוב הוא וכו' עיין בטור ח"מ סי' ל"ג אבל לא בפסול מחמת ממון דבפסול ממון אינו פסול אלא כשיש לו הנאה אבל אי לית ליה הנאה אינו פסול ולכך מהני סילוק בפסולי מחמת ממון כדתניא בבני העיר שנגנב להם ס"ת וכו': אלא שבתשובת הרא"ש כלל ו' סימן כ' נמצא שכתב וז"ל ועדים מפורעי המס בטל דבריהם שאינן יכולין להעד לא לזכות ולא לחובה דאין חלוק בעדות הפסול פסול לכל וכו'. עכ"ל. הרי כתב שעדים מפורעי המס פסולים בין לזכות ובין לחובה. וזה נראה סותר למה שכתבנו שיכולים להעד לחובת הקהל אבל צריכין אנו לדחוק ולומר דטעמו כיון שהם מפורעי המס ואפשר שיש להם קרובים בין הקהל דפסולים להם בין לזכות ובין לחובה דאי לא תימא הכי קשה לנו להבין דבריו כי הוא עצמו כתב בתשובה דסילוק מהני והיינו כשאין להם הנאה בעדותן מהני עדותן אף על פי שהם מפורעי המס וקשיא דידי' אדידיה אלא על כרחין צריכין אנחנו לומר דמשום קורבה פסול להו בין לזכות ובין לחובה אבל אי לאו משום קורבה אלא משום הנאות ממון יכולין להעיד לחובתם כמו שפסק בהדיא הריב"ש בתשובה בחזן שפטרוהו ממס כדלעיל. אלא שיש עדיין לפקפק ולומר כיון שמכל מקום קרובים פסולים בין לזכות ובין לחובה וכאן שהעידו עדים מפורעי המס ויש להם קרובים בפורעי המס הרי עדותן בטלה שהרי פסולין להם בין לזכות ובין לחובה. אבל באמת נראה אף על גב דלפי הדין הם פסולים להם מכל מקום מנהג בזה הוא עיקר. וכבר פסקו כל הפוסקים הרשב"א בתשובה סי' תר"פ. ובדוכתי טובא בתשובותיו וריב"ש סימן תע"ו והרא"ש בתשובותיו בדוכתי טובא. ושאר פוסקים הובאו בב"י מטור ח"מ סימן ל"ז וסימן קס"ג דמנהג פשוט הוא לקבל עדותן של פורעי המס אפילו על קרובים דאם לא כן לא יהא תיקון לעולם לצרכי צבור יעויין בתשובותיהם ואם בא אדם לחלוק ולומר דילמא כאן ק"ק ווינא לא נתפשט המנהג אף אתה אמור לו כיון דלא נמצא פה ק"ק ווינא תקנה בהפך אמרינן שנתפשט זה המנהג אף כאן. דהכי כתב בהדיא ריב"ש בתשובה סימן קצ"ה על ענין זה לקבל עדות מפורעי המס וז"ל ומנהג כזה תורה היא אלא אם כן עשו הקהל בפירוש הסכמה שלא ינהגו כן וכו' עכ"ל. הרי מבואר בהדיא כל זמן שלא עשו תקנה בהפך הוי מנהג עיקר לקבל עדותן על ענייני מסים אפילו על קרוביהם דאם לא כן לא יהא תקון לעולם לצרכי צבור והרוצה לעמוד על עיקר דין זה יעויין בתשובת ריב"ש סימן תע"ו שבא לפניו דין חזן שפטרוהו ממס והוא ממש כנדון דידן ושם האריך בראיות מתלמוד ומפוסקים שעדים מפורעי המס נאמנים להעיד חובת הקהל: ותו אפילו אי שבקינן להו טעותייהו שאין עדים מפורעי המס נאמני' לגבי קרוביהם ולא אזלינן כאן בתר מנהגא מכל מקום מהני עדותן לגבי אינך דלאו קרובים נינהו. ואין אומרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא קיימא לן בתרי גופא פלגינן דבורא. וכן פסק בהדיא הריטב"א בתשובה הובא בב"י ריש סימן ל"ד יעויין שם. ואם כן עדותן עדות חוץ לגבי קרובים של העדים. ואע"ג דבעדות שבשטר איכא פלוגתא ואיכא מאן דאמר דהשטר פסול כיון דהעדים קרובים לאחד והטור ח"מ הביא פלוגתייהו בסימן נ"א. מכל מקום בעדות בעל פה כולי עלמא מודים דכזה שאין העדים קרובים כשרים להעיד וכן פסק בהג"ה ש"ע בסימן נ"א. אבל האמת הוא דמנהג כזה הוא עיקר לקבל עדותן אפילו על קרוביהן כמו שכתבו כל הפוסקים: והא שכתבתי שמתוך לשון הכתב של הפשר יש להוכיח שפטרוהו משעה ראשונה. היינו מלישנא שכתבו וז"ל מחמת היותו פה עד היום הזה וכו' עכ"ל דמשמעות לשון זה בשביל כל מה שהי' פה משעה ראשונה הכל בכלל עד היום הזה ופשטא דלישנא הכי הוא. אמנם בר מן דין מוכח דפטור הוא לגמרי מקהל אפילו משעה ראשונה דאף אם תמצא לומר שלא נתפשרו רק על שנה