צמח צדק הקדמון נג

רייניש. ואלו ק"ס זהובים נתננו להאלוף כהר"ר שמעון רבי פייבש בפרעון חוב שחייבו לו הקהל יצ"ו. ובדבר שותפות של קראקא מחמת עסק משא ומתן ההוא אין להקהל ולא להממונים עליו כלום רק מהעוסקים במשא ובמתן עדיין כעת מהם להוציא ולפשר עמהם כיד ה' הטובה עליהם דברי הכותבים והחותמים היום יום א' ה' אב ת"ד לפ"ק וחתומים על זה אלופים ראשים וטובים יצ"ו. וסופר דמתא: ואת אשר העידו האלופים ראשים וטובים אשר באו על החתום בראיה הנ"ל אחר שאיימנו עליהם הוא זה: הפשר אשר העמדנו עם האלוף מהר"ר יצחק בפי' איתמר על היותו פה משעה ראשונה עד חג הפסח תה"ל. וגם איתמר בפירוש שאם לא יעקור דירתו מפה קודם הפסח תה"ל מחויב לבא למנהיגי הקהלה יצ"ו להתפשר עמהם. או השמאים יעשו לו סכום. ומה שלא עקר דירתו מפה קודם חג הפסח תה"ל לפ"ק כאשר נתחייב בפשר הקהל הוא על פי רשות אלופים מנהיגי הק"ק ראשים וטובים יצ"ו שהציע דבריו לפניהם שהאונס רעש מלחמה ידוע ומפורסם הוא והרשהו לישאר פה: והאלופים העומדים בכח והרשאה מהקהל טענו שאין בלשון הפשר משמעות שפטרוהו על היותו פה משעה ראשונה דאפשר לומר שלא נתפשרו עמו כי אם על שנ' אחת אותו שהיו עומדים בו ומה שהם מעידים עתה בתורת עדות ליכא נפקותא דכיון שהם מפורעי המס הרי הם פסולים להעיד לקהל בין לזכות ובין לחובה: עוד טענו מנהיגי הקהלה באם שכן הוא שמנהיגים ההם פטרוהו על הכל ועל היותו פה משעה ראשונה הרי כיון שנתפשרו עמו בסך מועט שלא לקחו ממנו רק ק"ס זהובים הרי הפשרה בטלה מעיקרא מפני שיש בתקנות הקהלה שהאלופים ראשים וטובי' לחוד בלי רשות עשרה אנשים בעלי סכומות אינם רשאים להוציא רק עד סך שלש מאות זהובים ולא יותר. ולפי הסכום שהעריכו השמאים האידנא שיתן לכל סכום חצי רייכש טאליר מגיע עליו. יותר מאלף ת"ק זהובים והם עשו כן שלא בידיעת עשרה אנשים הרי הפשר בטל. והוציאו לפנינו העתק מתקנות הקהלה: וז"ל ראש הקהל אחד ואפילו פרנס החדש לא יהיה לו כח ורשות להוציא עבור הקהל יותר משני רייכש טאליר ועם רשות אחד מחביריו וכו' עשרה זהובים רייני"ש ושלשה מהם וכו' וכאשר יאספו ראשים וטובים כולם יחד יהיה להם רשות להוציא עד שלש מאות זהובים רייני"ש. ומשם ואילך יצטרפו אליהם עשרה בעלי סכומות וכו' עכ"ל התקנה: עוד טענו מנהיגי הקהלה אם תמצא לומר שיהיה בפשרה ממש מכל מקום לא נתפשרו עמו כי אם על מסים אבל לא על מה שמגיע עליו לפרעון חובות הקהלה. ולא על שתי שנים לאחריו אם יעקר דירתו מכאן דלא אסקי אדעתייהו: עוד טענו שהפשר אינו מועיל אלא על נתינות כסדרן והיינו מסים הקבועים והקצובים אבל לא על נתינות שלא כסדרן כנתינות דהאידנא שהוטלו על הקהל מחמת רעש מלחמה שעולה על כל פנים ערך ששה עשר אלף זהובים דנתינה כהך לא אסקי אדעתייהו: עוד טענו את"ל שלפי הפשר אשר היה לו עם מנהיגים דאשתקד לא היה נחשב כבן העיר מ"מ כיון שהיה לו לעקור דירה מכאן קודם חג הפסח העבר ולא עקר הרי נשתקע פה ונעש' כבן העיר . לכל מילי: ומה שטוען מהר"ר יצחק כשהציע דבריו לפני מנהיגי הק"ק שאנוס הוא מחמת הרעש דמלחמה השיבו לו שרשאי לישאר פה. הן האמת כי כן הוא וכוונתם שישאר פה ויהא כבן העיר כאחד מהם. והאלוף מהר"ר יצחק השיב שמשמעות לשון הפשר הכתוב והחתום מאלופים מנהיגים דאשתקד והגדתם בעל פה בתורת עדות יוכיח על כל דברי אמת וצדק. והאריכו שני הצדדים בטענותיהם כל צד וצד לחזק את דבריו ולהשיב לצד שכנגדו אלא שאין צורך לכתוב הכל: בכן על פי טענותיהם וזכיותיהם הן בכתב הן בעל פה מצאנו כי אין דינו של האלוף מהר"ר יצחק פה ק"ק ווינא כבן העיר לשום דבר אלא הרי הוא כאחד משאר נכרים שבאו הנה מקרוב מחמת רעש המלחמה. ובזה שנתפשר עם מנהיגים דאשתקד נעשה פטור מהכל הן ממסים הן מפרעון חובות הקהלה והן ממסים שתי שנים לאחריו אחר שיעקר דירתו מכאן ולא אבד זכותו כלל במה שלא עקר דירתו מכאן קודם חג הפסח תה"ל. ואין הקהל יצ"ו רשאי לעכבו ולעקלו כלל מחמת זה כשיעקר דירתו מכאן היום או למחר ויש מחר לאחר זמן כשתשקוט הארץ מרעש מלחמה: אמנם מחמת התביעה שיש לקהל עליו עבור נתינות שלא כסדרן שהוטל עליהם סך גדול שעולה החשבון עד ערך ששה עשר אלף זהובים ומה שיהיו גובים עוד פה כל זמן שישאר האלוף מהר"ר יצחק פה מחמת אונס רעש מלחמה בין נתינות כסדרן ובין שלא כסדרן מזה לא פטרוהו ויש לקהל יצ"ו דין עליו כמו על שאר נכרים שהם עתה פה מחמת רעש מלחמה ותורה אחת ומשפט אחד לכולם: ומן הדין לא היינו צריכים למכתב מאיזה טעם פסקנו כך אחר שנתרצו שני הצדדים מרצונם הטוב לדון לפנינו אך בהיות כי התובעים הם רבים כל בני הקהלה יצ"ו ויש מהם שנותנים עיניהם בממון של אחרים. אמרתי כל כהאי מילתא צריך אני להודיע מילתא בטעמא. על שם והייתם נקיים וגו': ומעתה אתחיל ואומר וה' הטוב בעדי יגמור. וזה יצא ראשונה מה שטענו מנהיגי הקהלה שהפשרה היא בטלה מפני שעשו מנהיגים ההם שלא כתקנת הקהלה שויתרו ומחלו על סך גדול נוסף על מה שהם רשאים ולא שאלו את פי עשרה אנשים. הא לאו טענה היא דאין לשון התקנה מורה על זה שלא יהיו רשאים להתפשר עם מאן דהוא שהרי לא כתבו אלא שלא יוציאו יותר מסך פלוני וכו' והיינו שיהיו מכבידים על הקהל ויהיו מרבים בהוצאות שיצטרכו להוציא מכיסם אבל בממון שעדיין לא הגיע ליד הקהל ועדיין אינו מבורר להם כמה יצטרך זה ליתן להם והם מתפשרים עמו במה שנראה להם ודאי דאין זה בכלל הוצאה ואין זה במשמעות לשון התקנה. וכיון שאין לשון התקנה מורה על זה לא עשו נגד תקנת הקהלה. דכן כתב הרשב"א הובא בב"י בטור ח"מ סימן ט"ו. ובטור י"ד בהג"ה ש"ע סימן רכ"ח שכל לשון המסופק לא יוכל לדון ע"פ אומד דעתו אלא כפי מה שנראה לו מלשון התקנה עכ"ל: ואפילו לרבי דוד הכהן דסבירא ליה דבתקנה הולכין אחר כוונת המתקנים ולא אחר לשון התקנה. ראיתי בתשובה שאלה אחת מכתיבת ידו של הרב ב"י ממש הביא כך בשם ר"ד כהן שכתב בתשובה בית ל"ב וז"ל כללא דמילתא דבהסכמות ותקנות אמדינן דעת המתקני תקנות בין להוציא משמעו' ההסכמה והתקנה מה שנראה לנו ובין להכניס ולהוסיף בכלל התקנה מה שלא פירש בו עכ"ל. ומשמע דפסק כוותיה ואם כן בנדון דידן נימא דכוונת המתקנים היה שלא לזלזל בממון הקהל אף על פי שלשון הכתוב בתקנה מורה דוקא על הוצאת ממון הקהל מכיסם מכל מקום הכוונה לא היתה דוקא על הוצאה אלא הוא הדין לכל מילי דיש רווחא או פסידא לקהל וניזול בתר הכוונה. מכל מקום אפילו אי ניזול בתר הכוונה אין לבטל הפשר שעשו מנהיגי הק"ק ווינא עם מהר"ר יצחק בענין זה דכוונת המתקנים לא היה אלא במידי דאיכא פסידא לקהל שלא יהיו רשאים מפסידים לקהל במה