צמח צדק הקדמון נב

מישראל הא נמי לאו טענה היא דכיון דהוא נמי ידע שהדברים האלו הם מדברים שאסור להתעסק בהם לא היה לו לקנות מישראל הראשון דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב אף על גב דהוא לא קנה מהגנב עצמו ולא מיקרי חורא אלא ישראל ראשון מיקרי חורא מכל מקום לענין איסור קניית דברים האסורים מיקרי הוא חורא דישראל ראשון מיקרי עכברא והוא חורא דאלו לא היה לישראל ראשון חורא למכור לא היה הוא עובר לקנות דברים האסורים ודאי דלענין גניבה מיקרי הגנב עכבר והקונה הראשון חורא והיינו אלו היו דברים שאין בהם איסור לקנות ולא חל עלייהו אלא איסור גניבה לחוד אז שפיר מצינן למימר דישראל שני לא עביד מידי כיון שכבר קנה הראשון אבל אם הם דברים האסורים לקנות הרי מלבד האיסור גניבה יש בהם עוד איסור קנייה ועבר הלוקח הראשון וקנה על זה מיקרי הראשון עכבר והשני חורא ולא מיבעיא היכא דאין הקהל יכולים להפרע מן הישראל הראשון כמו בנדון זה שהישראל הראשון הוא עני פשיטא שצריך הישראל השני לשלם מטעם שיתבאר אלא אפילו אי היו הקהל יכולים להפרע מישראל הראשון אפילו הכי יכולים הקהל להפרע מן הישראל השני כמו מן הראשון כיון דאיסור הוא אצלו: וראיה לזה מהא דאיתא בגיטין פרק השולח דף מ"ה מהא דתני התם המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני ודייק מדקתני קנייה רבו שני ש"מ דלא הדרה זבינא ואבד הלוקח מעותיו אמר ליה אביי לרב יוסף מאי חזית דקנסינן ללוקח נקנסיה למוכר פירש יהא המקח חוזר ויחזיר ללוקח הדמים ורבו הראשון יהא משחררו אמר ליה לאו עכברא גנב אלא חורא גנב אמר ליה מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן. הרי אע"ג דעכברא הוה גנב עצמו מחייבינן לחורא כיון דאיסור גבי חורא הוא הוא הדין נמי בנדון דידן אף על גב דהישראל הראשון הוא דעביד האיסור עצמו מכל מקום כיון דהאיסור הוא אצל הישראל השני צריך הוא לסלק לקהל ההיזק דידהו. וכן מסיק נמי בקידושין פרק האיש מקדש דף נ"ו אהא דתנן אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני אפילו בירושלים ואם לקח יאכל כנגדן פירש רש"י הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהא מחוללת על אלו ויאכלם בירושלים ופריך ואמאי יחזרו דמיו למקומם כי התם פירוש גבי לוקח בהמה טהורה דכופין להמוכר להחזיר הדמים אמר שמואל כשברח ופריך טעמא דברח הא לא ברח קנסינן למוכר ונקנסיה ללוקח ומשני לאו עכברא גנב אלא חורא גנב פירש חורא הוה המוכר. ופריך אי לאו עכברא חורא מאי קעביד מסתברא כל היכא דאיכא איסורא התם קנסינן פירש גבי המוכר הוא האיסור דמעות מעשר שני בידו הוא לכך אלו הוה כאן קנסינן ליה שהיה צריך להחזיר הדמי' אבל השתא דברח קנסינן ללוקח משום דמכל מקום גם הוא עביד איסורא שקנה במעו' מעשר שני מידי דאסור ליקח: הרי מבואר דהיכא דאיכא למיקנס לתרווייהו מוכר ולוקח קנסינן תחלה להאי דאיסורא אצלו ואי ליתא להאי כגון שברח קנסינן לאידך הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שכבר בארנו דתרווייהו ישראל ראשון ושני עבדי איסורא שהיו מתעסקים בדברים האסורים מחמת סכנה ועברו על חרם קדמונים ומיקרי ישראל ראשון עכברא וישראל שני חורא דאי לאו ישראל שני שהיה קונה מישראל ראשון לא היה הראשון קונה מהגנב דברים אסורים מחמת סכנה ואיסור הוא אצל הישראל שני דקנסינן ליה לישראל שני וצריך לסלק לקהל ההיזק דידהו אע"פ שיש לישראל ראשון לשלם ומכל שכן אי לית ליה לישראל ראשון לשלם כמו בנדון דידן דפשיטא דצריך ישראל שני לשלם לקהל ההיזק כדמסיק התם כשברח המוכר לכך קנסינן ללוקח: והרב רבי לוי בן חביב בתשובה סימן ה' באנשים שקנו גניבה וברחו והטמינו עצמם ובסבתם בא עבד המלך על אחרים שהיו נקיים ותפש אותם ולקח מהם ממון כתב הוא שם שאותן דברחו והטמינו עצמם פטורי' הם דלא שייך בכאן דינא דגרמי דדאין ר"מ וכו' אין ענין ההוא לכאן דשאני התם דאותן שקנו הגניבה לא מיקרי רודפים כמו בנדון דידן שקנו דברים האסורים לקנות והיזק דרבים ודשכיחי שאני ועוד דהתם לא הוו אלא גרמא בניזקין וכיון שכבר נעשה ההיזק הרי הם פטורים דכל גרמא בניזקין קודם שנעשה ההיזק משמתינן ליה עד דמקבל עליה לסלק כל אונסי' דמתיילד ליה אבל אי לא תבעי' ליה עד לאחר ההיזק לא מחייבינן ליה וזה מבואר בח"מ בכמה דוכתין בסימן נ"ה ובסימן שמ"ו בדין שליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזיר ובסימן קע"ה בדין מוכר או משכיר ביתו לגוי יעויין שם בדברי הרב ב"י ובהג"ה ש"ע וכן בשאר דוכתי' אבל בנדון דידן אפילו אי לא הוי אלא גרמא בניזקין כיון דעדיין לא נעשה ההיזק ועדיין הדבר עומד בסכנה שמא יאמר הגנב על מאן דהוא שקנה ממנו אותן דברים האסורים והרי הדין נותן דמשמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסים דמתיילד ומי יודע עד כמה תכבד העבודה אחר שהגנב יאמר על מאן דהוא לכך עדיפא מזה עבדינן ליה להתפשר עם הכומרים מיד לשלם להם ההיזק ופשוט הוא דאין לזה כחלק עשירית ממה שהיו צריכים ליתן אחר שיאמר הגנב על מאן דהוא וכן יש עוד לחלק בכמה גונא אלא שאין להאריך הנראה לעניות דעתי כתבתי: שאלה ל"ז דבר החילוק שנפל בין האלופים מנהיגי הק"ק ווינא ובין האלוף מהר"ר יצחק חתן הרב המופלג מהר"ר מן ר"מ ואב"ד דק"ק ווינא ועמדו לדין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושני הצדדים נתרצו ובררו אותי להיות שלישי והנה העומדים בכח והרשאה מהקהל תבעו מהאלוף מהר"ר יצחק שישלם לקהל כל הסכומות אשר גבו פה ק"ק ווינא בכל השני' שעברו מיום היותו פה עד היום על כי הסכום אשר העריכו עליו השמאים דהאידנא דהיינו חצי רייכש טאליר לכל סכום והיינו שהיה פה ערך שמנה שנים ולא נעשה עליו שום סכום בכל השנים שעברו רק עתה כמו חדש ימי' בסיון תה"ל עשו השמאים סכום לכל בני הקהלה והעריכו גם אותו שיתן חצי רייכש טאליר לכל סכום אשר יגבו ותובעים הם ממנו שיתן למפרע לפי ערך סכום זה ומה שנתן לקהל יצ"ו ינוכה לו עוד תבעו ממנו אחרי שרוצה לעקור דירה מהק"ק ישלם על פי סכום זה חצי ר"ט מה שמגיע עליו לפרעון חובות הקהלה כתקנות הקהלה ונוסף על זה יתן סכומו שתי שנים אף שלא ידור פה כמשמעות תקנות הקהלה כי הוא נחשב לכל מילי כבן העיר כיון שהיה דר פה כמה שנים כנ"ל והאלוף מהר"ר יצחק השיב שאינו כבן העיר כלל ולא היה דר פה רק שהיה נטפל לחמיו שנתקבל פה למורה וראש ישיבה ולא נכנס עמהם בשותפות כלל ובשביל כן לא נעשה שום סכום עליו בכל השנים שעברו כי לא היה פה כי אם דרך גירות ועל היותו פה עד עתה כבר נתפשר עם אלופים ראשים וטובים מנהיגי הק"ק יצ"ו עד חג הפסח תה"ל והרי הוא פטור מהכל הן ממסים הן מפרעון חובות הקהלה משתי שנים לאחריו: כאשר יש לו לברר בראיה שבידו כתוב וחתום. וגם יגידו עוד בעל פה על אופן מה שיתפשרו. והשמאים דהאידנא שהכניסו אותו אל הסכום והעריכו אותו שיתן חצי רייכש טאליר לכל סכום עשו עמו שלא כדין ושלא מדעתו כי כבר עשה מחאה על זה והוציא ראייתו לפנינו: וז"ל להגיד כי ישר הוא איך נכנסו בפשר עם האלוף מהר"ר יצחק חתן הגאון הרב אב"ד יצ"ו מחמת היותו פה הק"ק עד היום הזה ושיהיה פה עוד עד חג הפסח תה"ל לבלתי תת אפילו פרוטה אחת הן להקהל הן לממונים ראשונים גם שניים כי כבר קבלנו ונטלנו ממנו דמי הפשר דהיינו מאה וששים זהובים