צמח צדק הקדמון נא

בהמתו לגוי ואפי' הפקר אינו צריך מפני שכך הסכימו האחרונים שאין אדם מצוו' על שביתת בהמתו ביום טוב אע"גב דבירושלמי משמע דאדם מצווה על שביתת בהמתו הביאו הרא"ש ריש פרק בתרא דביצה מכל מקום רוב האחרונים פסקו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב ורשאי לכתחלה להשכיר לגוי אפילו שלא ע"י הפקר רק שישכור בהבלעה כדי שלא יהנה משכר יום טוב שלא בהבלעה אבל להשכיר בהמתו לגוי שיעשה מלאכה ביום טוב ונהנה משכירות שלא בהבלעה ודאי דאסור הוא ומכל שכן כשישראל אינו משכיר כלל בהמתו לגוי אלא ששולח לשכירו גוי בסוסיו ומוליך משאות ביום טוב והרי הוא עוסק בשל ישראל ודאי דאיסור גמור הוא אף על גב דפסקו הפוסקים שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב היינו דוקא כשאין הישראל נהנה באות' מלאכה והגוי עושה כן מדעת עצמו כגון שהשאילה או השכירה לגוי על מנת שיחזירנה לו קודם יום טוב והגוי מעכבה ולא החזירה דבכי האי גונא בשבת צריך להפקירה כיון דמצווה על שביתת בהמתו אבל ביום טוב אינו צריך להפקירה כיון דאינו מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב ובענין זה פסק מהרמ"א בהג"ה סימן רמ"ו על פי הב"י בסימן ש"ה בשם שבלי הלקט שאין האדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב דבהכי מיירי התם בשבילי הלקט כמבואר בב"י התם סימן ש"ה והוא הדין כשהבהמה היא ביד הרועה והרועה עושה מלאכה מדעת עצמו ביום טוב דבכי האי גוונא בשבת צריך למחות כשרואה ואפילו הרוקח דסבירא ליה דאין איסור שביתות בהמה עליו כשהגוי עושה שלא מדעת ישראל ואין לישראל שכירות הובא בב"י סימן רמ"ו מכל מקום סבירא ליה דצריך למחות כשרואה אותו משתמש בבהמתו בשבת כמבואר התם בדבריו שהביא הב"י אבל ביום טוב בכי האי גוונא שמסרו לרועה קודם יום טוב אינו צריך למחות כיון שאין שביתת בהמתו עליו ביום טוב אבל להשכיר בהמתו כדי לעשות מלאכה ביום טוב וליהנות משכר יום טוב שלא בהבלעה ודאי דאסור משום דמקבל שכר יום טוב ומכל שכן כשאין הישראל משכיר כלל בהמתו לגוי אלא שהגוי הוא שכירו והוא מוליך משאות בבהמת של ישראל על פי ציוויו של ישראל ודאי דאיסור גמור הוא דהרי כבר הסכימו רוב הפוסקים דאסור להוציא משאות על הבהמה ביום טוב וכל מה שאסור לישראל לעשות אסור לומר לגוי לעשות אפי' שיאמר לו קודם יום טוב עשה כן ביום טוב אסור דבזה שוה יום טוב לשבת: ועוד שהרי כשם שאין לו לאדם אלא אלפים אמה ביום טוב כך כל כליו ובהמתיו אין להם אלא אלפים אמה שלו והיאך יהא רשאי ישראל למסור בהמתו ומשאו לגוי ביום טוב שיוציאם מחוץ לתחום שלו והלא אפילו ליש אומרים שהביא הכל בו דסבירא ליה דאין שביתת בהמה ומחמר. נקרא מלאכה ביום טוב מכל מקום איסור תחומין אסור ביום טוב כמו בשבת לכ"ע ואם כן היאך יהא מותר לישראל לומר לגוי שיוציא בהמתו ומשאו ביום טוב מחוץ לתחום והלא כל מה שאסור לו לישראל לעשות אסור לומר לגוי לעשות אם לא במקום מצוה דשבות במקום מצוה לא גזרו אבל שלא במקום מצוה לא: אף על גב דמקצת פוסקים סבירי להו דמותר למסור לרועה גוי ואין לחוש שיוציאה מחוץ לתחום הובא בש"ע בא"ח סימן ש"ה שאני רועה דעושה שלא מדעת ישראל אבל כאן שישראל מוסר לו בהמותיו ומשאו כדי שיוציא מחוץ לתחום דבר פשוט הוא דאינו רשאי לעשות כן וכבר נתבאר דאפילו על ידי הפקר קודם שבת לאו שפיר דמי למיעבד הכי דלא מצינו היתר על ידי הפקר אלא במקום פסידא ואי אפשר לו בענין אחר אבל בדליכא פסידא לא מהני הפקר בין בשבת בין ביום טוב אם לא להשכיר ביום טוב בהבלעה שרי כמו שבארנו למעלה דהגוי אינו עוסק במלאכ' ישראל אלא במלאכת עצמו וישראל אינו נהנה משכר י"ט אלא ע"י הבלעה שרי אבל בענין אחר לא: וליכא למימר כיון שהגוי מקבל שכירות ממנו בדנפשיה קטרח ושרי דהא לא שרינן מטעם זה אלא דוקא כשהגוי עושה מלאכה בביתו ולא בביתו של ישראל וגם צריך שלא יהיה מפורסם שהמלאכה היא של ישראל אבל בכי האי גוונא שהגוי הוא תמיד אצל ישראל ומלאכתו מפורסמת שהיא של ישראל אסור בכל גוונא ואפילו כשהם על הדרך שאין הדרים שם יודעים שמלאכתו של ישראל היא או שהם בין הגוים מכל מקום כיון שעל הרוב יש עמהם אורחים יש לחוש שמא יחשדו אותו שלא קצב שכר עם הגוי וגם בני ביתו יחשדו אותו וכל זה מבואר הוא מתוך דברי הטור וב"י וש"ע בסימן רמ"ד ורמ"ז אלא שאין להאריך ובתשובת ר"ל בן חביב סימן כ"ח כתב ג"כ לאיסור לצאת בהמת ישראל חוץ לתחום על ידי גוים יעויין שם כי האריך ולאפוקי מדעת מורה אחד שרצה להקל: שאלה ל"ו ישראל שקנה מן נכרי כלי כסף שהכל מכירים ויודעים שהם אסורים לקנות כי משל כומרים הם ואותו ישראל מכרם לישראל אחר. ואחר כך נתפס הגנב ואמר שמכר ליהודי אחד אלא שאינו מכירו ומתוך שיד הכומרים תקיפה הוצרכו הקהל לרצותם ברצוי כסף ועתה רוצים הקהל להיפרע מהישראל שני כי הישראל הראשון עני הוא וזה טוען כי הוא לא קנה מהגנב כלום רק מישראל דעביד איסורא קודם שבא אליו והוא לא עביד מידי ולא גרם היזק לקהל שיתחייב מאומה ועוד טוען שאפילו הישראל הראשון נמי לא יתחייב אחרי שאין הגנב מכירו ואינו יכול להביאו לידי סכנה לא אהנו ליה קהל מידי אף על פי שהאמת כן הוא שישראל זה קנה מהגנב הכסף מכל מקום כיון שקנה ממנו בענין שלא היה יכול להכירו ואינו יכול להביא לידי סכנה אין לו תועלת בזה שסלקו הקהל לכומרים ומה שהכומרים היו מייראים את הקהל מיקרי עלילה ומזל דידהו גרם שהרי על פי הדין לא היו הכומרים יכולים לזכות מן הקהל מאומה אלא שהקהל היו יריאים מפניהם הרי עלילה דידהו הוא: תשובה טענתו שנייה דקטעין שאפילו הישראל הראשון שקנה מן הגנב עצמו נמי לא יתחייב כיון דאין הגנב מכירו ואינו בסכנה וכו' ודאי דלאו טענה הוא דהרי מכל מקום היה הוא מתעסק בדברים האסורים דחרם הקדמונים הוא שלא ליקח דברים כאלו מפני הסכנה הובא בתשובה מהר"ם בין תקנות ר"ג מאור הגולה ותקנות ר"ת וקהלות והרי זה שקנה דברים כאלו גרם סכנה לקהל ומיקרי רודף כמי שמתעסק בזיופים שפסק מהר"ם מווי"רבורך שיכולים למסרו למלכות הביאו בהג"ה ש"ע ח"מ סימן שפ"ח וסימן תכ"ה וכיון שידם תקיפא ושכיחא וברי היזקא דידהו מפני שרגילים להוליך הגנב בין היהודים והוא מגיד על מאן דהוא שקנה ממנו הגניבה אפילו שאינו כן לי פיהם דבר שוא כאשר קרה מקרה זה בעו"ה פעמים הרבה ונמצא מי שעובר על זה מיקרי רודף וגורם סכנה לצבור לכך דבר פשוט הוא שצריך לשלם לקהל כל היזקם ולא מיבעיא כהאי מילתא שניכר שהוא מכלים האסורים ליקח אלא אפילו אי הוה כסף שבור שאינו ניכר כל כך שהוא מן דברים האסורי' מכל מקום מיקרי רודף דצריך כל אדם להתבונן בעסקיו שלא יהא סכנה בדבר ואדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד וכו' דיותר צריך אדם ליזהר ולשמור שלא יזיק משלא יוזק כמו שכתבו התוספות בריש פרק המניח בדבור המתחיל אמאי פטור איבעי ליה לעיוני וכו' לכך אין טענה שנייה טענה כלל וזה פשוט הוא: אלא אפילו טענתו ראשונה שטען שהוא אינו פושע בדבר כלל והוא לא עביד איסורא כלל שהרי לא קנה מהגנב אלא