צמח צדק הקדמון נ

בין הגוים ואין ישראלים מצויים לשכור זה מזה. והרי הוא צריך להשכיר ואין הגוי רוצה לשכור אלא על דעת שיעשה מלאכה בסוס גם בשבת ולישראל טפי הוי ניחא ליה אלו היה רוצה הגוי לשכור לימות החול לבד אלא שאין הגוי רוצה לשכור אלא כדי שיעשה גם מלאכה בשבת והוי כאי אפשר ליה בענין אחר. לכך יש להתיר לו על ידי הפקר משום דסבירא ליה לספר המצות דזה מיקרי אי אפשר לו בענין אחר והוי כגיגית ונר דשרי ב"ש על ידי הפקר משום דאי אפשר ליה בענין אחר הכי נמי כל כי האי גוונא. ולכך לא כתב ספר המצות אלא להשכיר ולא כתב להשאיל משום דעיקר טעמא הוא משום פסידא דידיה. ולפי זה נמי אתי שפיר הא דלא התיר ספר המצות להשכיר הגוי על ידי הפקר אלא באחד משאר ימו' החול ולא בערב שבת כמו שכתב הב"י בשמו והיינו אפילו כשרוצה להשכיר בהבלעה לא התיר להשכיר בערב שבת משום דנראה תחלת השכירות הוא באיסור ששוכרה לשבת ובכה"ג לא מהני הפקר אבל בשאר ימות החול דשוכרה לימות החול שהוא בהיתר והוי ניחא ליה דלא יעשה הגוי מלאכה בבהמתו בשבת. אלא שאין הגוי רוצה בכך והוא צריך להשכירה והוי ליה פסידא ואי אפשר לו בענין אחר. לכך יש להתיר על ידי ההפקר דהוי כמי שקונה סוס לצורך עצמו ואחר כך צריך למוכרו. אבל בענין זה שעושים אלו האנשים המוליכים משאות בסוסיהם ולית להו פסידא כלל אם יהיו שובתים בשבת והם עושים כך בכוונה כדי שלא לשבות בשבת ודאי דאפילו ספר המצות מודה דלא מהני הפקר לזה אפילו הפקר בפני שלשה: ועוד נראה לומר דלא דמי נדון דידן להא דכתב הריצב"א דעד כאן לא התיר הריצב"א על ידי שימכור או ילוה לגוי ויזקוף עליו דמיה וכו' אלא בגוי שהוא מחוץ לביתו של ישראל אבל לגוי שהוא בביתו כגון אלו שמוכרים לגוים שכירים אצלם לא התיר כלל דכה"ג כתב תרומת הדשן בחמץ שצריך למכרו קודם פסח לגוי שהוא מחוץ לביתו של ישראל דוקא. וכן פסק הב"י בטור א"ח סימן תמ"ח: ועוד נראה לומר דעד כאן לא התיר הריצב"א התם אלא דוקא שמוכר לו על כל משך זמן שתהיה בהמתו אצלו ולא על שבתות לחוד. וגם הגוי הוא לבדו שם עם בהמתו של ישראל ואין הישראל שם ומזונות הבהמה על הגוי והרי הכל נקרא על שם הגוי ולא על הישראל התם הוא דשרינן משום דאיכא פרסום טובא דישראל מכר בהמתו לגוי ולית בה משום מראית העין אבל בענין זה שאינו מוכר לגוי אלא לשבתות לחוד והישראל תמיד שם עם הבהמות ומזונותיהם הכל על הישראל והרי נקרא הכל על שם ישראל וליכא פרסום דמכר ישראל הבהמו' לגוי איכא מראית העין שהרואים יסברו שבהמה של ישראל עושה מלאכה ודאי יש לאסור ואפילו אם ילמדו גם הם לעשות כן למכור על כל משך זמן שיהיו הבהמות אצלו מכל מקום כיון שהישראל תמיד עם הבהמות ומזונותיהם עליו והגוי אינו אלא שכירו ליום או לשבוע או לחדש מיקרי הכל על שם ישראל ואיכא מראית העין לכך יש לאסור: עוד יש צד אחר דאין להתיר להם בענין זה שיהיו מוכרים לגוים קודם שבת משום שהגוים אינם מוציאים הסוסי' והעגלות מרשות ישראל אלא בשבת וזה אסרו חכמים משום הרואי' שיחשבו שישראל נותן לו כדי להוציאה דהא דאיתא בברייתא פרק קמא דשבת דף י"ט נותנין לפני הגוי מזונות בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו היינו דוקא מזונות שדרכן לאכול בחצר אבל שאר חפצים לא דהכי כתבו התוספות והרא"ש התם ואפילו מזונות אם מפרש להוציאה נמי אסור דהכי איתא בירושלמי והכי דייק הרב המגיד מדברי הרמב"ם הביאו הב"י בטור א"ח סימן שכ"ה ואפי' בשהחפץ הוא של גוי אסור להניחו להוציאו מרשותו בשבת משום הרואים שלא יהיו יודעים שהוא של הגוי אף על גב דבתוספות פ' קמא דשבת ריש דף ב' כתבו דכשהחפץ הוא של הגוי ליכא איסור כלל אפילו במכניס ומוציא כל היום הא לא כתבו כן אלא מכח קושיא דקשיא להו וכבר דחה הרא"ש התם את דבריהם ומצא ישוב לקושיותם דמתיישב טפי וכתב דבאשכנז מורין לאיסור וכן מסתבר וכו' והכי פסק הטור בסי' שכ"ה: ועוד נראה לומר דאפילו לפי דברי התוספות שכתבו דליכא איסור כלל בגוי שמוציא ומכניס חפצו אפילו כל היום ולא חששו למראית העין לא כתבו כן אלא היכא דבאמת החפץ הוא של גוי משום דסבירא ליה דהתם לא חיישינן שהרואה יסבור שהוא של ישראל ונותן לו להוציאו משום דאפילו אי הוה חפץ של ישראל אינו אסור אלא משום שנראה כנותן לו על מנת להוציאו והוי כתרי חששות חד שחוששין שהרואה יסבור שהוא של ישראל ועוד חוששין שיסבור שנותן לו על מנת להוציאו ואפשר דכולי האי לא חיישינן דחששא רחוקה היא אבל כשהחפץ ההוא באמת של ישראל אלא שקודם שבת הקנה לגוי והגוי אינו נוטלו מרשותו של ישראל אלא בשבת מודים התוספות דאסור משום מראית העין דכיון דחפץ זה היה מוחזק דשל ישראל הוא חיישינן שהרואה יסבור שעדיין של ישראל הוא ונתנו לו על מנת להוציאו והאי חששא קרובה היא וחיישינן לה: ולפי זה דבר פשוט הוא דכשעושין כך שמפקירין או מוכרין קודם שבת והגוי' אינם מוציאים מרשות של ישראל עד השבת דאיסורא קא עבדי ועוברים על דברי חכמים מלבד איסורים אחרים העושים הם ואחרים עמהם שבליל שבת הם משתמשים בכלי חפציהם ובמלבושיהם ולמחרתו בשבת מוסרים הכל להעגלנים להוליך עמהם כי המה נחפזים ללכת אחרי העגלות במוצאי שבת ומקילים המשא מעליהם הרי הם חוטאים ומחטיאים אחרים אלא אפילו אם רוצים להפקיר או למכור קודם שבת והגוי יוציא הכל קודם שבת מרשותו של ישראל אפילו הכי אסור לעשות כן מטעמא דכתיבנא לעיל דלא מצינו היתר בכה"ג אלא דוקא היכי דאי אפשר בענין אחר ואית ליה פסידא לישראל ואפילו ספר המצות מודה בזה כמו שבארנו לעיל: הרי מבואר דלא מהני להו להפקיר או למכור קודם שבת לגוים כדי שיוליכו המשאות בשבת אמנם לצורך מצוה דרבים כגון להוליך אתרוגים לזכות רבים שיקיימו המצוה בשעתה וצריכים למהר הליכתם התרתי להם על ידי הפקר דבמקום מצוה אין להחמיר וגדולה מזו מצינו בפרק השולח דף ל"ח ברבי אלעזר ששחרר עבדו וכו' אף על גב דלעולם בהם תעבודו כתיב מכל מקום משום מצוה דרבים לצרף אותו לעשרה שפיר דמי מכל שכן כאן על ידי הפקר דליכא איסור כלל אלא דלכתחלה מחמירינן אבל במקום מצוה אין להחמיר או אפשר אפילו ע"י מכירה נמי שרי: אע"ג דבפרק בתרא דראש השנה איתא במתניתין שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום וכו' ולא רוכבין על גבי בהמה וכו' וטעמא משום דחכמים העמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה ואם כן כאן דאיכא איסור דרבנן שאסרו למכור בהמה גסה לגוים והיאך יהא מותר למכור לגוי בהמה גסה בשביל אתרוג הלא העמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה שאני הכא כיון שכבר נהגו היתר באיסור מכירת בהמה גסה לגוים משום שאנו דרים בין הגוים ואי אפשר בענין אחר ואמרינן דאהא לא גזרו הוא הדין בענין זה לצורך מצוה הוי כאי אפשר בענין אחר וסמכינן אהא דנהגו היתר מכל מקום אין הדבר מוכרע כל כך לכך אין להתיר אפילו לצורך מצוה אלא ע"י הפקר לא ע"י מכירה אבל שלא לצורך מצוה אין להתיר לא על ידי הפקר ולא על ידי מכירה: וכל זה אינו אלא בשבת מפני שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת מדאורייתא אבל ביום טוב יש להתיר להשכיר לכתחלה