צמח צדק הקדמון מט

הריצב"א משום דהתם נמי אי אפשר בענין אחר ומשום פסידא דישראל התיר והוי דומיא לגיגית ונר שהתיר ב"ש על ידי הפקר כיון דאי אפשר ליה בענין אחר הכי נמי התם ע"י מכירה אבל היכא דליכא פסידא כי הכא שהסוסים הם שלהם ויכולים לנוח ולשבות לא התיר שהרי שנינו בפרק קמא דע"ז ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה וכו' ומפרש בגמרא התם דגזרינן משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסיונא כלומר דאי שרינן לזבוני ולא חיישינן למאי דעבדא מלאכה בשבת אתו לאשולי ולאגורי בהמתו לגוי ועביד בה מלאכה בשבת וישראל מצווה על שביתת בהמתו. או משום נסיונא דזימנין דזבנא ניהלה סמוך לשקיעת החמה בערב שבת ואמר ליה תא כסיא ניהלה ושמעה לקלה ואזלא מחמתיה וניחא ליה והיה מחמר אחר בהמתו בשבת. ואם כן קשיא על הריצב"א היאך התיר על ידי שימכור הבהמה לגוי ויזקוף עליו בהלואה כדי שיעשה הגוי מלאכה בשבת בבהמה זו והלא אין מוכרין לגוי בהמה גסה אף על גב דהתוס' והרא"ש כתבו התם דהאידנא נהגו היתר וכתבו שכן נהגו הגאונים הא לא כתבו כן אלא משום דאי אפשר בענין אחר משום דהאידנא אנו דרים בין הגוים ואין ישראלים מצויים לקנות זה מזה והרי זה צריך למכור בהמתו ונוהגים היתר משום פסידא דישראל דכי האי גונא קאמר התם בגמרא אי הכי אפי' חיטי ושערי נמי לא נזבן. אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי. אבל לא אפשר שרי. והעלו התוספות בסוף דלא נהגו היתר אלא שישראל קנה הבהמה מתחלה לצורך עצמו ואחר כך נמלך ורוצה למכרו אז שרי למכור לגוי משום דאם לא ימכרנו יפסיד אבל ליקח סוסים ולמוכרם כדי להרויח אסור. וכן כתב הטור י"ד סימן קנ"א. ואם כן היאך התיר הריצב"א על ידי מכירה לגוי וכולי: אלא על כרחך לא התיר הריצב"א אלא התם משום פסידא דישראל ולא הוי אפשר ליה בענין אחר שכבר היו לו שדות בשותפות עם הגוי והיה צריך לעבוד השדות והוה ניחא ליה לישראל אלו היה הגוי ציית ליה ולא היה עושה מלאכה בשבת אלא שאין הגוי רוצה לציית ליה לשבות ולנוח בשבת והיה עושה המלאכה בעל כרחו לכך אפילו כשהבהמה היא כולה של ישראל יש להתיר על ידי כן שימכור הבהמה לגוי ויזקוף עליו דמיה בהלואה וכו' כיון דא"א ליה בענין אחר דאין הגוי רוצה ליקח בהמתו של ישראל למלאכה אלא כדי שיעשה בה מלאכה גם בשבת. ואם לא יקח הגוי בהמתו של ישראל הוה ליה פסידא לישראל שאנו דרים בין הגוים ואין ישראלים מצויים לשכור או לקנות זה מזה לכך יש להתיר בכי האי גוונא למכור לגוי ויזקוף עליו דמיה בהלואה וכו' דהוי כעין מה שכתבו התוספות במי שקנה הסוס לצורך עצמו ואחר כך רוצה למכרו דנוהגים היתר האידנא משום פסידא דלא אפשר ליה בענין אחר הכי נמי אם יש לו כבר שדות בשותפות וצריך לעבדם ואי אפשר ליה בענין אחר אע"ג דמתחלה לאו שפיר עביד ישראל שנשתתף עם הגוי ולא אסיק אדעתיה שהגוי יעשה מלאכה בשבת מכל מקום ענין זה הוי כדיעבד דאפשר שמתחלה היה סבור שיועיל לו תנאי שהגוי יעשה בחלקו בשבת והוא ביום אחר מימות החול וכיוצא בזה לכך מיקרי לא אפשר ליה בענין אחר ומשום פסידא דידיה יש להתיר לו בענין זה שימכור לגוי וכו'. אבל בכי האי גונא שהישראל הוא המוליך בסוסיו משאות מאחרים בשכר והגוי הוא שכירו ליום או לשבוע או לחדש ויכול הוא לשבות ולנוח בשבת כרצונו ואין רשות הגוי עליו אלא שמערים לעשות כן ומוכר לגוי כדי להפקיע איסור שבת איסור גמור הוא למכור בהמה גסה לגוי דבכי האי גונא לא נהגו היתר בשום מקום ובשום זמן כיון דאפשר ליה בענין אחר ולית ליה פסידא כלל אלא הא דצריך לשבות בשבת הא לא הוי פסידא דידיה אלא רווחא דידיה ובמקום דלית ליה פסידא לא נהגו היתר בשום מקום ובשום זמן: ואפילו האידנא בדורות האחרונים שאחרי בעלי התוספות שאנו דרים יותר בין הגוים מאשר היו דרים בזמנם לא נהגו היתר לסחור בסוסים לקנות כדי למכור לגוים רק במקצת מקומות נוהגים היתר והיינו עיקר מחיית' הוא בסוסים שהם לרכיבה ואין בהם מלאכה דאורייתא דחי נושא את עצמו דהכי סבירא ליה לרבי יהודה בן בתירא במתניתין והלכתא כוותיה ושרי בכי האי גונא דהכי כתבו התוספות התם ואף שלפעמים מוכרים סוסים למשוך בקרון אפילו הכי נראה דמותר הוא משום טעמא דאיתא התם בגמרא רב אדא שרי לזבוני לחמרא איידי דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקלא דאזלא מחמתיה ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא אושלי ולא מוגרי. ועוד משום דלא נגלי ביה מומא. פירש הרא"ש התם וכן הטור ספסירא הוא ישראל הקונה בהמות למוכרן לאלתר וכו'. והאידנא איתא נמי להאי טעמא דכל אלו הסוחרים בסוסים כדי למכור לגוים אינם אלא ספסירא שקונים כדי למכרן לאלתר ולא ידעי לקלא למיזל מחמתיה. וגם לא מושלי ולא מוגרי דלא נגלי ביה מומא. וזה ברור ואמת הוא דכל אלו הסוחרים בסוסי' כדי למכור לגוים אין משאילין ואין משכירין כלל לאחרים כאשר אנחנו רואים באותן שנוהגין היתר במערהרי"ן ואיסטריי"ך. ואלו שמשאילין ומשכירין אינם קונים כדי למכור לגוים אלא לצורך עצמם הם קונים כדי להשאיל ולהשכיר רק כשאין הסוס צריך לו או מחמת דוחקו הוא מוכרו לאחרים ובכי האי גונא שרי למכור לגוים משום פסידא דידיה דאי אפשר ליה בענין אחר כמו שכתבו התוספות והרא"ש לכך אין לאסור האידנא לאלו שנוהגין היתר. אבל אלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכים משאות בשכר דלית להו פסידא כלל אם יהיו שובתים ונוחים בשבת ואפשר להו בענין אחר והם מוכרים בכונה לגוים כדי להפקיע איסור שבת ודאי ודבר פשוט הוא דעוברים על דברי חכמים שאמרו אין מוכרין בהמה גסה לגוים בכל מקום. וצריך למחות על ידם שלא יעשו כן ולקנתם: ודמיא הא מילתא להא דאיתא בפרק הפועלים דף צ' הלין תורין דגנבין ארמאין ומגנחין יתהון פירש מסרסים הערמה איתעבד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון וכו' הרי התם עבדין ארמאי בלא דעתן של ישראל אפילו הכי אסור משום שלא יאמרו שהיה מדעתם או משום שלא ילמדו לעשות כן כמו שכתבו התו' התם מכל שכן כאן דגרע טפי דאית לן למיקנסיה דלא יהיו רגילים לעשות כן כיון דמילתא דשכיח הוא דעבדי הכי למיזבנא לגוי כדמסיק בהשולח דף מ"ד במוכר בהמה גסה קונסין אותו עד ק' בדמיה ובעבד עד עשרה בדמיו משום דעבד מילתא דלא שכיחא ובהמה מילתא דשכיח ואף על גב דהב"י הביא דברי רבי ירוחם בשם גאון דאין דנין קנס ההוא בחוצה לארץ הא כבר הביא הרא"ש שם דברי רב אלפס שכתב כך בשם גאון והשיג עליו דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבל דאותן קנסות הם שחייבה התורה ואין גובין בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמיכה בבבל אבל אם חכמים תקנו קנסות לעשות סיג לתורה למה לא יגבו אותו בבבל. וכן הרמב"ם בפרק ך' מהלכות שבת כתב גם כן שגובין וכו'. וגם אין ענינינו בקנס ההוא שאמרו בגמרא דקנס ההוא אינו אלא שיחזור ויקנה הבהמה מן הגוי וענינינו הוא אף שהוא חוזר ולוקח סוסיו אחר השבת מן הגוי ראוי לקנוס כדי שלא יהא רגיל לעשות כן דבכי האי גונא דלית ליה פסידא ואפשר ליה בענין אחר לא נהגו היתר בשום מקום ובשום זמן וגם הריצב"א לא התיר אלא במקום פסידא דלא הוה אפשר ליה בענין אחר כמו שבארנו למעלה: ומהאי טעמא נראה נמי לומר דאפילו ספר מצות שהביא הטור שכתב שמותר להשכיר לכתחלה על ידי הפקר לא התיר אלא דוקא להשכיר ומשו' פסידא והיינו נמי על פי שכתבו התוספות והרא"ש במה שנוהגים היתר לסחור בסוסים הכי נמי אית לן להתיר להשכיר סוסים לגוים משום שאנו דרים האידנא