צמח צדק הקדמון מז

נקראו בלשת כדפירש רש"י שמחפשין וחותרין והיינו כיון שהותר להם מנימוסי המלחמה לחפוש ולחתור אחר מזונותיהם הם נקראים בולשת על שם זה אבל אי לא הותר להם לעשות כן מנימוסי מלחמה לא היו נקראים על שם זה כיון דלוקחים דרך גזילה והיה שם זה לגנאי להם אלא ודאי דרשאים לעשות כן ואין להם אימה כלל וכאשר עוד היום נוהגין כן כשהמחנה כולה הולכת ממקום למקום אין מחלקין להם אכסניא ורשאים ליקח מאשר ימצאו מזונותיה' לכך חיל גדול כזה בשעת שלום אין להם אימה כלל ויש להם פנאי לנסך כל החביות הפתוחו' אסורות אבל חיל קטן כמאתים איש הנוסעים ממקום למקום כנדון דידן שמחלקין להם אכסניא ומספיקים להם מזון וצידה ואינם רשאים לחתור ולחפש אחר מזונתיה' ואינם רשאים לילך בדרכים שירצו אלא כאשר מוליכים אותם על פי פקודת השררות ויש להם אימה מהמושל שלהם השר הצבא וגם אימת העם דרי העיירות והכפרי' עליהם חיל כזה לא מיקרי בלשת ולא הוי אלא כגנבי או כבלשת בשעת מלחמה דמה לי שאימת אויבים עליהם או אימת המון עם או מושל עליהם כי גם המון עם באים להרוג או ליהרג שאדם בהול על ממונו וכאשר היה באמת כך בנדון דידן שבאו עליהם אנשי העיר דרך פרסה ומלטו אנשי חיל על נפשם ולפי זה לא הוי אלא כגנבי או כבולשת בשעת מלחמה דלא נאסרו אלא אותן שהיו סתומות ונפתחו אבל אותן שהיו פתוחות מתחלתן לא נאסרו כמו שכתב הר"ן ה"ה נמי בנ"ד אין לחוש אלא אותן שנמצא בהן ריעותא אבל לא לאינך דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ואלו לא היה ריעות' לא היינו חוששין כלל אף על גב דשברו דלתות המרתפות אפשר דשברו אדעתא לגנוב ולשתות ומאימתם ברחו ולא השיגו מאומה והשתא דאשכחנא ריעותא בחד מנייהו לא אמרינן כי היכא דהאי אסור אחרינא נמי אסירי דלא מחזקינן ריעותא כמו שכתב המרדכי בשם הר"מ והובא למעלה: ולכך אין לאסור אלא אותן חביות שניכר בהן ריעותא והיינו החביות שהברזא היתה נטולה מתוכו והיין היה שופך לארץ וגם אותו החבית שהיין היה מטפטף טיף טיף דרך הברזא דחיישינן שמא הגוי משך ממנו דתמיד תלינן בדבר הרגיל כמו שכתב המרדכי פרק השוכר בגוי שתופס הברזא בידו וכו' הובאו בש"ע בהג"ה סימן קכ"ח ולא תלינן שמעצמו נעשה רפויה אף על גב דהיהודי שהיה בלילה שם אומר שלא הרגיש בזה אתמול אפשר דבהול היה ולא עיין שפיר וגם היה בלילה או אפשר שעל ידי שמשך הגוי הברזא וחזר ותחבה ולא מיהדק שפיר נעשית רפויה יותר מעצמה אחרי כן אחת א' עד שמטפטף טיף טיף שהרי הריעותא לפנינו שנחסר' החבית לכך יש לאסור אותה אבל שאר חביות שנמצאו מלאים אין לאסור כלל ומותרים הם ואפילו אותו כלי המחזיק ד' הין שנמצא חסר עתה היה אפשר להתיר מצד הדין כיון שחסר היה מתחלה ואין החסרון שלו מיקרי ריעותא מכל מקום יש להחמיר בו כיון שאפשר לומר דשתו מיניה ואינו ניכר ואין בו הפסד מרובה אבל כל החביות כולם שנמצאו מלאים כיון דיש בהם הפסד מרובה מותרים הם אפילו לשתות: ואין לאסור היינות כיון שהיו מונחים בלא חותמות דלא אמרו רבותינו ז"ל שצריך מפתח וחותם אלא במפקיד אצל גוי או שוכר בית או מרתף בחצר של הגוי דהתם יש לגוי שייכות אבל לא בשל ישראל אף על גב דהוא במקום שאין שם יהודים וזה ברור ופשוט הוא וכמו שכתב הרי"בש הביאו הב"י בסימן קכ"ט בדין שגוי אחד מודה שהוא פתח האוצר לשאוב מים וכו' יעויין שם וכמו שכתב הרשב"א הביאו הב"י סוף סימן ק"ל: שאלה ל"ד שכונת היהודים שהיא מחוץ לעיר המוקפת חומה ומסתפקים מן המים שבתוך העיר ועתה מקרוב השתדלו מן השררה יר"ה להמשיך אל שכונת היהודים מים מן הגן שלו שהוא סמוך לשכונת היהודים רק שצריכים ליתן מס קבוע להשררה יר"ה בכל שנה ושנה עבור זה. יורינו מורינו היאך יש לגבות הוצאה זו שעשו על תקוני המרזבות להמשיך המים אל שכונת היהודי' וגם היאך גובין המס הקבו' שנתחייבו ליתן אי גובין לפי הממון או לפי הבתים או לפי הבעלי בתים. תשובה דבר זה יתבאר מתוך התוספתא הביא הרי"ף והרא"ש פרק קמא דבבא בתרא וז"ל. מי שיש לו בית בחצר האחרת בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר. ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהן באותו חצר משעבדין אותו על הכל. ומי שיש לו חצר בעיר אחרת בני אותה העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהן בעיר משעבדין אותו על הכל וכו' כופין בני העיר זה את זה לקנות להן בית הכנסת וספר תורה ונביאים וכתובים ע"כ לשון התוספתא: והטור ח"מ הביא כל זה ריש סימן קס"ג בקצת שינוי סדר הבבות והלשון. וז"ל בני העיר כופין זה את זה לעשות להם חומה דלתים ובריח ולבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ס"ת ונביאים וכתובים וכל מי שיש לו חצר בעיר אחרת ואינו דר שם חייב לסייעם בחפירת בורות שיחין ומערות אבל בשאר דברים אינו חייב לסייעם וכו' וכשגובין גובין לפי הממון ולא לפי הנפשות ולאחר שחלקו לפי הממון רואין ג"כ איזה בית קרוב לחומה הוא פורע יותר כיצד וכו' עכ"ל: הרי מבואר שלא כתב הטור שיש לגבות גם לפי הבתים אלא דוקא בעשיית חומה דלתים ובריח ומחלק בין בתים הקרובים לחומה לשאין קרובים אל החומה. משום דחיישינן לגזילת ליסטים וכו': אבל שאר דברים כגון בנין בית הכנסת וס"ת וכו' וחפירת בורות שיחין ומערות אין גובין אלא לפי הממון. ומשום הכי לא כתב הטור מידי בהו לחלק היאך לגבות משום דדבר פשוט הוא דכל מילי דלית ביה סכנות נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון כמו שכתבו התוספות בפרק קמא דבבא בתר' דף ז' בד"ה לפי שבח ממון וכו'. וז"ל כיון דאין סכנות נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון וכו' עכ"ל. וכן כתב הרא"ש התם: ולכך בית הכנסת אף על גב דהכל צריכין לה אפילו הכי אין גובין אלא לפי הממון כדאיתא בהג"ה ש"ע מטור ח"מ בסי' קס"ג סוף ס"ג ואפילו דברי' שאין כולם צריכים כגון בית חתנות ומקוה גובין לפי הממון מכולם והיינו משום כיון דתקנתא דציבורא הוא ולית ביה סכנות נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון: וכן נמי בשכירות החזן כתב הרשב"א בתשובותיו הביאו הרב ב"י בטור א"ח סימן נ"ג שגובין לפי ממון. אף על פי שהוא מוציא את הדל כעשיר. מכל מקום אין יד העני משגת כיד העשיר וכיון שהוא תקנת הצבור ונעשית על ידי ממון גובין כפי ממון הוא הדין נמי תיקון המים להביא אל שכונת היהודים תקנות הצבור הוא ונעשית על ידי ממון גובין לפי ממון: ואפילו לדברי רב האי שכתב בשכירות החזן שגובין החציה לפי הנפשות וכן אנו נוהגין לפסוק כדאיתא בב"י בטור א"ח סימן נ"ג מכל מקום בנדון דידן התיקון המים גובין הכל לפי הממון אפילו לדברי רב האי. ולא דמי לחזן משום דבחזן שאני כמו שכתב רב האי גופא מילתא בטעמא דתפלות כנגד תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור תקנו והן באין ממחצית השקל שהיו הכל שוין בזה לכך הדעת מכרעת שיש לגבות לפי הנפשות אלא לפי שבוחרים החזן היודע לנגן ומרבים בשכרו לכך גובין גם לפי הממון: