צמח צדק הקדמון מג

אנו לומר דאם נשאר באחריות המוכר לא קנה הלוקח אף על פי שמשך משום דכל זמן שהוא באחריות המוכר לא יצא מרשותו ויכול לחזור ואם כן לא היו מועילים בתקנה לענין חזרה דעדיין יכול לחזור כיון שנשאר באחריות. וליכא נפקא מיניה לכך תקנו דאין המעות קונות. אם כן מוכח מזה דכל זמן שהוא באחריות המוכר לא יצא מרשותו ומיקרי שלו: הא ודאי ליתא דלא תלי מידי בקבלת אחריות דאי כבר משך הלוקח נקנה לו המקח ואינו יכול לחזור המוכר ולא הלוקח אעפ"י שהמוכר קבל אחריות עליו דכיון דכבר משך הלוקח הרי עיקר הממון הוא שלו רק שהמוכר קבל אחריות עליו בשביל זה לא הוה כשלו: והא דהפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ולא תקנו רק שהאחריות ישאר על המוכר ולעולם מעות קונות. הא לא קשיא כלל דלא רצו חכמים לתקן כך כדי שלא יערים הלוקח שבכוונה לא ירצה לעשות משיכה כדי שישאר באחריות המוכר דמימר אמר כבר נקנה לי המקח מדין תורה דמעות קונו' ותו אין המוכר יכול לחזור ולמה לי לעשות משיכה ולמשוך אחריות עלי לכך תקנו ואמרו שלא יהיו מעות קונות אלא משיכה ויהיה הלוקח חושש שמא יחזור בו המוכר וימהר לעשות משיכה דבתקנ' זו שתקנו לטובת הלוקח שלא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלייה חששו נמי לטובת המוכר שימהר הלוקח לעשות משיכה: וא"כ שפיר אמרינן דלא תלי מידי בקבלת אחריות דאם העיקר ממון של זה הוא וחבירו אינו אלא נפקד עליו רק שקבל עליו אחריות בשביל כן לא מיקרי שלו כמו שכתב הרא"ש בהדיא פרק קמא דפסחים והבאתיו לעיל בסמוך: וכן מוכח בגמרא גופא דמסיק התם פרק קמא דפסחים ריש דף ו' באיכא דאמרי דלמאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למה לי איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכי איתא הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמשמע לן. הרי מבואר אפילו למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי אינו אלא היכא שאינו בעין אבל היכא דאיתא והדר בעיניה לאו ברשותיה דנפקד קאי אלא דוקא בחמץ הוא דפירש לנו הכתוב לא ימצא דאפילו כי איתא והדר בעיניה אי קבל אחריות עליו הוי ברשותיה אבל בעלמא לא תלי בקבלת אחריות: מבואר מכל זה היכא שגוף המעות הוא של זה אלא שחבירו קבל אחריות עליו ודאי דלא יצא מרשותו של בעל המעות. ולכך לא מיבעיא אם הוא כמו בנדון דמיירי ביה דברי ריבו' שהיו שותפים תושב סאלוניקי. ותושב קוסטאנטינא פשיטא דבשביל אחריות שקבל תושב סאלוניקי על חלקו של תושב קוסטאנטינא לא מיקרי שלו להפטר מן המכס. כיון דגוף הממון הוא של תושב קוסטאנטינא מעולם ואין זה עליו אלא נפקד רק שקבל אחריות עליו ודאי דלא מיקרי שלו: אלא אפילו אם הוא כמו בנדון דידן שהעורות היו מעולם של שמעון תושב ק"ק גידינג אלא שעכשיו קנה ממנו ראובן תושב ק"ק דרעזניץ וקנה אותם כדין בהגבהה רק שהאחריות נשאר על המוכר נמי לא מיקרי של המוכר כדי להפטר מן המכס אפי' היכא שעדיין לא קבל מוכר המעות מן הלוקח מכל מקום כיון שכבר קנאם הלוקח כדין בהגבהה תו לא מיקרי של המוכר כיון שגוף הממון הוא של הלוקח אחר קנייתו כדין בהגבהה וחייב ליתן המכס: ואי תימא בנדון דידן כיון שהמוכר נתחייב להעמיד העורו' על הוצאתו לדרעזניץ אם כן אם יתן מכס לא יצטרך הלוקח להחזיר לו מעותיו ותהיה הוצאות מכס משל המוכר שהוא תושב ק"ק גידינג ובדינא דמלכותא הוא פטור מן המכס. הא לאו כלום הוא דממה נפשך צריך ליתן מכס דאם הוא בענין שהלוקח לא היה מתרצה ליקח העורות בדמים שקצבו אלא שהמוכר יפטרנו מן המכס אם כן הרי הוא כאלו היה מוסיף לו על המקח בשביל נתינת המכס והוה כאלו קבל המוכר הדמים מן הלוקח ואינו נותן כלום מכיסו ואם הוא בענין שהלוקח היה מתרצה ליקח העורות בדמים שקצבו אף שיצטרך הוא ליתן המכס אלא שהמוכר עביד ליה ניחא נפשיה לקבל אחריות והוצאות עליו כדי לפטרו מן המכס. אם כן הרי הוא מוותר ממון של אחרים ולא נכון הוא אם רוצה הוא לוותר יוותר בשלו ולא בשל אחרים וחייב ליתן מכס: וכל זה הוא דוקא בשכבר קנה הלוקח העורות כדין בהגבהה או במשיכה הכל לפי מה שהוא אז ליכא נפקותא במה שאחריות עדיין הוא על המוכר בין שכבר קבל הדמים בין לא קיבל מיקרי ממון של לוקח וחייב ליתן מכס: אבל אם הוא בענין שהלוקח לא עשה לא משיכה ולא הגבהה א אלא שעשה מקח עם המוכר על העורות ונתחייבו זה כנגד זה בקנס ועשו בטחונות המועלים על פי הדין כדי לקיים המקח והאחריות נשאר על המוכר לא מיקרי של הלוקח אלא של המוכר. אף על פי שהוא בענין שבודאי יקיימו המוכר והלוקח המקח מכל מקום כיון שלא נקנה המקח ללוקח מן הדין שהרי לא משך ולא הגביה ומה שצריכים לקיים המקח אינו אלא מצד הקנס והבטחון לא יצאו העורות מרשות המוכר ומיקרי שלו ופטור מליתן מכס כיון שהוא תושב העיר. אלא בנדון דידן ששאלת שהלוקח קנה העורות כדין בהגבהה רק שהאחריות והוצאה נשאר על המוכ' בהא לא תלי מידי וחייב המוכר ליתן מכס אף על פי שהוא תושב העיר כיון שגוף הממון הוא של הלוקח שאינו תושב העיר: שאלה לב תרווייהו רבנן. הודם כזית רענן. יפוצו מעיינותיהם חוצה כנחלי ארנון האלופים תלמידים הוותיקים כמהר"ר הירש. וכהר"ר שמחה יצ"ו: על אשר ששאלתם קמח של חיטין הניקח מן הגוי' אי צריך ביעור קודם הפסח או לא משום דיש אומרים שהם מכבסי' החיטים קודם הטחינה הנה הנני פה בגולה ואין דעתי צלולה עם כל זה שפתי לא אכלא. והגם כי אין בידי הספרי' כדי ללקוט מתוכם דעות האחרונים ואין בידי כי אם הטורים עם הב"י וגם זה לא ברווחה כי אם בדרך שאלה ושאלה הדרה בעינה ולאלתר עם כל זה אשיב נכס ויספיקו לכם הדברים המעטים האלה אחר שתשימו על לבכם להתיישב בדבר ולעיין בכל מקום אשר אני מרמז עליו. והנה דבר זה תלוי במנהג העיר ואגפיה עד מקום שרגילין משם להביא קמח ביום השוק אם ידוע הוא בודאי שמקצת מוכרי הקמח מכבסי' תמיד החיטין קודם הטחינה יש לנו להחזיק לסתם קמח הנקח מהם לחמץ גמור ולא מיבעיא אם רובן מכבסין אלא אפי' שאין מכבסין רק המיעוט הדין כך ברובן מכבסין פשיטא דיש להחזיק בסתם קמח לחמץ גמור דאזלינן בתר רובא דנתכבסו קודם הטחינה ונתחמצו ולא מהני האי ספק שמא נתייבש קודם שנתחמץ משום דהוי ספק דאורייתא כמו שכתב הרא"ש בפרק כל שעה מקמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום שאם הוא מסופק אם דלף טורד אם לאו ספק דאוריית' לחומרא והובא בטור א"ח סוף סימן תס"ו ולא מיבעיא שאסור לאכלו בפסח אלא אפילו להשהות עד אחר הפסח נמי אסור כיון דרובן מכבסים ולא דמי להא דכתבו האגור והכלבו והובא בב"י ובש"ע סימן תס"ז בדגן שהיה מונח בעלייה וירדו הגשמים דרך הגג בקצת המקומות וכו' ובכרי חיטין שנפל עליו מעט מים במקומות מועטים וכו' דמותר להשהותן מכח ספק ספיקא שמא לא ירדו ואם תמצא לומר ירדו שמא לא נתחמץ דהתם שאני דהוה מיעוט שנפל עליו הדלף ורוב שלא נפל עליו ואזלינן בתר רובא היכא דיש עוד ספק בהדיה שמא לא נתחמץ אבל כאן שהרוב הם שמכבסים החיטין תו לא מהני האי ספק שמא לא נתחמץ כיון דהוי ספק דאורייתא ומהאי טעמא נמי אסרו האגור והכלבו אותן חיטין