צמח צדק הקדמון מב

לחלב שלא פלט מידי לא פסק כחו ונאסרו שניהם הא ליתא דהא הרבה מן האחרונים כתבו דלא כמעשה רש"י וסבירא להו דאפי' לאחר ששהה הבשר שיעור מליחה עדיין רותח הוא ואוסר אפילו בדיעבד כדי קליפה אם נתמלא מציר לאחר שיעור מליחה. או שנפל לציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה והרב בהג"ה ש"ע סימן ס"ט סעיף כ' כתב והכי נהוג ואפי' הכי ס"ל דאפילו מעט מים מבטלין כח המלח. וכן מי פירות מבטלין כח המלח. ואם כן קשיא לדידהו מ"ש מי פירות דמבטלין כח המלח וחלב אינו מבטל אם נפל לתוכו בשר מליח באינו נאכל מחמת מלחו. אלא ע"כ צריך אתה לומר דהיינו טעמא דבשר מליח שנפל לחלב אוסר משום דכיון דאין חילוק במליחה בין עילאי לתתאי והבשר הוא מליח והוי כרותח אי אפשר שלא יהא בולע מן החלב וכן בהיפך אי אפשר שלא יהא החלב בולע מן הבשר. אף על גב דהחלב מבטל כח המלח. מכל מקום בתחלת נפילתו מיהו אוסר עד דמחליש ליה בולע כדאמרינן ברותח שנפל לצונן אף על גב דתתאי גבר ומצטנן לעליון אפילו הכי צריך קליפה משום דאמרי' אדמוקר ליה בולע הכי נמי אמרינן ברותח דמליח אדמחליש ליה החלב בולע קצת ונאסרו שניהם דכיון דבלעו זה מזה והיא בליעת איסור דהרי הוא בשר בחלב. ולא דמי לבשר מלוח להוציא דמו שנפל למי פירות או כמים דלא נאסר אף על גב דאי אפשר שלא יהא בולע קצת משום דהתם הבלוע הוא מים או מי פירות ואין שום איסור בבליעה זו לכך כיון דמים או מי פירות מבטלין כח המלח תו לא מצי למיתסר. דאף על גב דאדמחליש ליה למלח בולע. מכל מקום אין שום איסור בבליעה זו דמים הנבלעים בבשר אין בהם שום איסור אבל בבשר מליח דעלמא שנפל לחלב דיש איסור בבליעתם דהוי בשר בחלב ואי אפשר שלא יהא נבלע בתחלת נפילתם זה לזה דאדמחליש ליה למלח בולע והוי בשר בחלב לכך נאסרו שניהן. וכיון דהכי הוא דהוכחנו אף על גב דאמרינן שהמים ומי פירות מבטלין כח המלח מכל מקום אי אפשר שלא יהא בולע קצת אדמחליש ליה למלח בולע אלא שלא נאסר הבשר על ידי כן כיון דאין במי פירות שום איסור אם נבלעים בבשר. מה שאין כן בבשר מליח לחלב דיש איסור בבליע' זו דהוי בשר בחלב ואי אפשר שלא יהא נבלע זה מזה בתחלת נפילתן דאדמחליש ליה למלח בולע לכך נאסר שניהם. הוא הדין נמי בבשר שנמלח לקדירה בפסח והודח אחר כך במים שנתערב בתוכן מעט שכר יש לאסור משום דא"א שלא יהא בלוע מן המים לבשר אף על פי שהמים מבטלין כח המלח מכל מקום אדמחליש ליה למלח בולע קצת ונותן טעם במשהו. ובאותו משהו יש טעם חמץ במשהו דמשהו ואוסר בפסח דמשהו אין לו שיעור. לכך יש לאסור בכי האי גוונא עד כדי קליפה למאן דאית ליה או ימכור הכל לגוי כהובא בא"ח בהלכות פסח בהג"ה ש"ע סימן תס"ז סעיף י"ד או לאסור הכל למאן דאית ליה כמהרש"ל בתשובה סימן ע"ט ומהרר"י כ"ץ בשארית יוסף סימן מ"ו בשם גדולים רבים. ומ"ו בב"ח בא"ח סימן תס"ז: שאלה לא ראובן תושב ק"ק דרעזניץ קנה מן שמעון תושב ק"ק גידונג עורות ופרע כל דמיהן וקנה אותן כדין בהגבהה. והתנה בשעת המקח ששמעון המוכר מחויב להעמיד העורות על הוצאתו ועל אחריותו לק"ק דרעזניץ ובא היהודי המחזיק את המכס בק"ק גידינג ותובע מכס מהעורות ושמעון המוכר אומר כיון שהוא חייב להעמידן על הוצאתו ועל אחריותו עד ק"ק דרעזניץ לא יצאו עדיין מרשותו והרי הם כשלו ופטור מליתן מכס מדינא דמלכותא כיון שהוא תושב העיר: תשובה דבר זה לא מצינו אבל כיוצא בזה מצינו בתשובה דברי ריבות סימן ת"א בראובן תושב קוסטנטינא ושמעון תושב סאלוניקי עשו שותפות יחד בכל הסחורות רווחים והפסדות לחצאין. ובא המוכס סאלוניקי ותבע מכס מן חלק ראובן תושב קוסטנטינא והשיב זה אני קבלתי אחריות הסחורה משעת לקיחה עד שיצאו חוץ למדינה הרי הסחורות כשלי ואין אני חייב ליתן כלום משלי כיון שאני תושב סאלוניקי ופסק כיון שהסחורה היא של תושב קוסטנטינא. אף על גב דתושב סאלוניקי קבל אחריות עליו לא הוי כשלו ומייתי ראיה מהרמב"ם פרק ז' מהלכות מכירה שכתב אחד שקנה לעצמו במעו' חבירו אחר שזקפן עליו במלוה המקח של המשלח. ועוד כתב שם שלשה שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח אם היה המעות מעורבת וקנה במקצת הדמים אעפ"י שכוונת השליח היה לקנות לאחד מהן הרי המקח של כולם וכו'. הרי מבואר שלעולם המקח בכל מקום שהוא הוא של בעל המעות ולא מהני כוונת השליח. ומה גם עתה בנדון דידן שראובן ושמעון שותפים וקיימא לן דדבר הידוע לשני שותפין אף על פי שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקתו של שני על ימי השותפים וכו'. וכיון שכן נמצא בנדון דידן שלעולם חלק המקח מדמי ראובן לעולם הוא בחזקת ראובן אף על פי שקבל עליו שמעון אחריות וכו' מכל מקום הסחורה בחזקת ראובן היא עומדת ומעולם לא יצא מרשותו וחייב מדינא דמלכותא לשלם המכס מחלקו. עד כאן דברי הרב בתשו' הנ"ל: והנה הגם כי ראייתו של הרב דמייתי מהרמב"ם שקנה אחד לעצמו במעות חבירו. וכן ראיה דמייתי משליח שהיה בידו מעות משלשה בני אדם וקנה במקצת. מעות על שם אחד אינן מוכרחין כל כך דאפשר לחלק דשאני התם דהוי שלא מדעת בעל המעות ולכך אף על גב דזה מקבל אחריות עליו לא יצא מרשות בעל המעות כיון שזה עושה שלא מדעתו אבל בנדון דידיה שקבל זה אחריות מדעת בעל המעות שמתחלה אדעתא דהכי נשתתפו שהאחריו' יהא על תושב סאלוניקי אפשר דמהני. ואם כן אין ראיתו ראיה. מכל מקום הדין הוא דין אמת כיון שהעיקר המעות הוא של תושב קוסטנטינא לא יצא מרשותו אף על פי שתושב סאלוניקי קבל אחריות עליו. ולא מיבעיא למאן דאמר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פשיטא דבשביל אחריות שקבל תושב סאלוניקי לא יצא מרשות תושב קוסטנטינא. אלא אפילו למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי אפילו הכי לא מיקרי שלו על ידי קבלת אחריות: וכן כתב הרא"ש בהדיא פרק קמא דפסחים בדין ישראל שהפקיד חמצו לגוי או לישראל חבירו וקבל הנפקד אחריות עליו וכו' וז"ל הרא"ש. ונראה לי דדבר פשוט אף על פי שהנפקד קבל אחריות עליו מכל מקום עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו מיקרי ביה ביתו. עכ"ל הרי מבואר בהדיא דלא תלי מידי בקבלת אחריות דאם עיקר הממון הוא של לוקח מיקרי של לוקח אף על פי שהמוכר קבל עליו אחריות: וכי תימא הא איכא למידק מפרק הזהב דף מ"ז דאם אחריות נשאר על המוכר מיקרי שלו דאיתא התם אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה ואיכא למידק למה הפקיעו חכמים קנין מעות שמדאורייתא הוא שלא היה להם לתקן אלא כל זמן שלא משך הלוקח יהא באחריות המוכר שלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה. ולעולם מעות קונות. וכי תימא מאי נפקא מיני' הא השתא נמי הכי הוא שהוא באחריות המוכר נפקא מיניה דאינו יכול לחזור אף על פי שלא משך כיון דמעו' קונות אבל לפי מה שתקנו דאין המעות קונות יכול לחזור. אלא על כרחך צריכין