צמח צדק הקדמון מא

ואנו יודעין שנוהגין בהם היתר בכל מקום דזה שנוהגין בהם היתר בכל מקום עדיף ממסורת ומקבלה כמו שכתב א"ו הארוך סימן נ"ו. אבל אותן בר אווזות שאין מצויין בינינו כגון אלו שאינן בני תרבות ודאי דאין לאוכלן כיון דידוע לנו שיש מין אחד שהם טמאים דילמא אלו ממין טמאין הם. ואפילו אם ימצאו להן בצים שיהיו ראשם אחד חד ואחד כד כשל שלנו לא מהני כדפירשתי מטעם דמסיק פרק אלו טריפות דאיכא דעורבא דדמי לדיונה: והנה החכם השלם המושלם מהר"ר שמואל ווילנא הגיד לי בשם רבו הרב הגדול המופלא ומופלג מהר"ר משה ווילנא שיש להתיר אווזות הבר מהא דאיתא סוף פרק הפרה דף נ"ה. אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאי' זה בזה ופריך מאי טעמא אילימא משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה. אלא מעתה גמלא פרסאה וכו' אלא אמר אביי זה בציו מבחוץ וזה מבפנים פירש רש"י ביצי הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ. ואם כן מוכח דאווז הבר מין טהור דאי הוי מין טמא מאי קא מספקא להו פשיטא דמין טמא ומין טהור הוו כלאים זה בזה. ולמה הוצרכו לתלות האיסור כלאים במה שאין ביציהן שוה הא אפילו אי הוי שוות הוו כלאים דעיקר כלאים דאוייתא הוא טהור וטמא לדעת הרמב"ם דומיא דשור וחמור דכתיבי בקרא אלא ודאי דאווז הבר הוא מין טהור וסלקא דעתך אמינא דהוו דומיא דשור ושור הבר דלא הוו כלאים הכי נמי אווז ובר אווז קמשמע לן דהוו כלאים משום דאין ביציהם שוות זה בציו מבפנים וזה מבחוץ הנה דברי פי חכם חן להלכה אבל לא למעשה דאולי יש חילוק בין אווזות הבר ואין כולן שוות ואין לנו לאכול במדינתינו כי אם על פי המסורת כמו שכתב הא"ו הארוך בהדיא כך על אווזות ובר אווזות. והרב בהג"ה ש"ע הביאו ומכל שכן לפי מה ששמעתי שבגליל חעלם נמצאו בר אווזות הבר שיש להם סימן טומאה והיינו שאין ביצים שלהן כשאר בצים שראשן אחד חד וא' כד ודאי דאין לאוכלן בשום מקום שאין להם מסורת: שאלה ל על אשר ששאלתם בבשר שנמלח בפסח לקדירה ושהה כשיעור מליחה. וכשבאו להדיחו נטלו כלי שהיה בתוכו שכר שעורים ששתה ממנו חולה ונשאר בשולי הכלי מעט שכר ושפכו לתוכו מים והדיחו הבשר אחר מליחה במים אלו שנתערב בו מעט שכר מה דינו של בשר זה כיון דמליח הוא כרותח ואיסור חמץ הוא במשהו דילמא נתן טעם במשהו: תשובה לכאורה היה נראה לומר דאין כאן חשש איסור חמץ דכיון שנתערב השכר עם המים והדיחו בו הבשר נתבטל כח המלח במים ותו לא הוי כרותח כמו שכתב הטור י"ד סימן ס"ט דאפילו מעט מים מבטלין כח המלח ולפי זה לא זו אם הודח במים שנתערב בהם מעט שכר כמו בנדון דידן דשרי אלא אפילו אי הודח כולו בשכר בלא שום תערובת מים נמי שרי דגם שכר מבטל כח המלח כמו מים לחוד ואפילו מי פירות מבטל כח המלח שהרי מות' להדיח הבשר במי פירות אחר מליחתו כמו שכתבו התוספו' פרק השוחט דף ל"ג עמוד א' בד"ה ונאכלין בידים מסואבות וכו' וז"ל אי נמי לקדירה והודח במי פירות עכ"ל וכן פסק בהג"ה ש"ע סימן ס"ט סעיף ז' ומכל שכן שכר שהוא כולו מים אלא שיש בו טעם שעורי' שנתבשלו בתוכו שמבטלין כח המלח אלא שאם הודח כולו בשכר היה צריך הבשר אחר כך הדחה ושפשוף היטב במים כדי להעביר השכר הנשאר על פני הבשר כדי שלא יתן טעם אחר כך בתוכו בבישול אבל בנדון דידן שהודח כולו במי' רק מעט שכר נתערב בתוכו סגי בהדחה בעלמא להעביר אותן מים שעל פני הבשר ואין צריך שפשוף כל כך אבל מיהו הדחה צריך משום שאי אפשר שלא נשאר מעט מן מים על פני הבשר ובאותו מעט יש בו מעט תערובת שכר ושמא יתן טעם במשהו בבישולו דמשהו מיהא איכא דאין שיעור למשהו. ומכל מקום בהדחה בעלמא סגי דאין כאן איסור בלוע דכח המלח נתבטל ותו לא הוי רותח. כך היה נראה לכאורה: אמנם אחר עיון קצת נראה דיש כאן חשש איסור חמץ ואוסר לכל הפחות עד כדי קליפה משום דאית לן להוכיח דאף על גב דהמים מבטלין כח המלח ולא מיחשב כרותח מכל מקום לא נתבטל כח המלח לגמרי עד שלא יוכל ליתן טעם אלא נתבטל דלא מיחשב תו כרותח גמור שיהא נותן טעם בכולו אבל מכל מקום טעם קצת מיהו איכא אלא שבכל איסורים לא נאסרו על ידי כן אף על פי שנותן טעם קצת דאותו משהו מתבטל אבל בנדון דידן שהוא איסור חמץ אוסר במשהו. ודבר זה יש להוכיח מעיקר דיני מליח' דמיחשב כרותח דאהא דאמר בפרק כיצד צולין איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור. צונן לתוך צונן דברי הכל מותר וכו'. ומסיק דהדחה בעי. וקאמר עלה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח. ופסקו הפוסקים לאסור כדי קליפה. ואנן נוהגין לאסור במליחה בששים והביא כל זה הטור י"ד בסי' צ"א וכתב דבמליחה אין לחלק בין עליון לתחתון. אלא לעולם המלח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו ולא חילק יותר אבל פוסקים אחרים ש"ד שער י' חלקו הא דאם טהור מליח וטמא תפל שרי היינו שהטמא יבש אבל אם הוא דבר צלול שניהם נאסרו הביאם הרב בהג"ה ש"ע סימן צ"א סעיף ה' ואם כן בשר מליח שאינו נאכל מחמת מולחו שנפל לחלב צונן נאסרו שניהם והכי כתבו בהדיא ש"ד שער י' וכן סמ"ג לאוין קל"ז אגוזל שנפל לכותח חולין דף קי"ב שאם היה הגוזל מליח היה אוסר הכל עד אפילו שאין הכותח מליח. והיינו משום דאף על גב דבבשר רותח דעלמא שנפל לחלב צונן לא נאסרו משום דתתאי גבר ונצטנן הבשר ברותח דמליח נאסרו שניהם דבמליחה אין חילוק בין עליון לתחתון: יעויין שם בהג"ה סימן צ"א סעיף ה': ואם כן תיקשי למה יאסרו הבשר והחלב כשהבשר מליח הלא החלב מבטל כח המלח ולא מיחשב תו כרותח ומאי שנא חלב ממי פירות דמדיחין בו בשר אחר מליחתו ומבטלין כח המלח ולא מיחשב תו כרותח וחלב שנפל לתוכו בשר מליח לא אמרינן שכח המלח נתבטל ונאסרו שניהם. ואין לומר דיש לחלק בין בשר מליח להוציא דם ובין בשר בציח דעלמא. דהתם בבשר שמלחו לקדירה להוציא דמו שהמלח פועל להוציא הדם לפולטו וכששהה שיעור מליחה פסק כח המלח כיון שפלט דם לכך מתבטל אחר כך אפילו על ידי מי פירות ומכל שכן על ידי מים ממש אבל התם בבשר שנפל לחלב מיירי בבשר שנמלח כבר והודח אלא שאחר כך מלחו אותו עד שאינו נאכל אותו מחמת מלחו ואותו כח שבמלח לא פסיק עדיין כיון שלא פלט מידי ומיחשב כרותח גמור ולכך אין כח בחלב לבטל כח המלח דהכי מחלק בסמ"ג לאוין קל"ז ריש דף מ"ח. דמייתי מעשה דרש"י שהביאו הטור י"ד סימן ס"ט שמתיר בבשר ששמו בכלי שאינו מנוקב קודם הדחה אחרונה ונתמלא מציר. וכתב ולא דמי להא דמייתי בפרק כל הבשר דף קי"ב. בגוזל שנפל לכותח וכו'. דמשמע התם אם הגוזל מליח שאינו נאכל מחמת מלחו היה נחשב כרותח אף על פי שהכותח היה מליח מימים רבים וכו' דשאני התם שלא פסק כח המלח שלא הפליט שום דבר וכו' אבל במעשה דרש"י פסק כח המלח כיון שכבר פלט דם יעויין שם. וכן הוא באשר"י פרק כל הבשר. וכן כתבו התוספ' פ' כל הבשר דף קי"ב עמוד ב' בד"ה ודגים רפו קרמייהו וכולי בסוף הדבור. אלא שהסמ"ג והרא"ש ביארו יותר ואם כן דילמא יש לחלק בענין זה הא דמי פירות מבטלין כח המלח היינו כשהמלח פלט דם שפסק כחו לאחר שיעור מליחה אבל בבשר מליח שנפל