צמח צדק הקדמון לט

תשובה יראה שהדין עם השני שלא זכה הראשון בגורל אלא לומר ראשון אבל לא שיאמר גם הקדיש השלישי דכיון דלא פירשו בהדיא שהגורל יהא כולל גם קדיש ג' אית לן למימר דלא אסקי אדעתייהו על זה. וראיה לזה מהא דאיתא פרק קמא דבבא בתרא דף ז' עמוד א' הנהו תרי אחי דפלגא בהדי הדדי חד מטיא אספלידא וחד מטיא תרביצא. אזל ההוא דמטיא תרביצא וקא בני אשיתא אפומא דאספלידא. אמר ליה קא מאפלת עלי. אמר ליה בדידי קא בנינא. אמר רב חמא בדין קאמר ליה ומסיק התם משום דנהי דעלו להדדי דמי ליבני כשורי והודרי. דמי אוירא לא עלו להדדי. וכתב הרא"ש וז"ל משום דהעילוי והשומא שעשו ביניהם זה בשביל הבנין ולא בשביל האויר עכ"ל. ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן אמרינן הגורל היה בשביל מי שיגיד בראשונה אבל לא שיהא זוכה גם בקדיש שלישי ומה שטען זה אם כן מאי אהני לי הגורל. ומה נפקא לי מיניה שהגיד בראשון הא איכא נפקותא טובא ומהני טובא חדא מצינו ראשון משובח כדאיתא במסכת מגילה דכ"א: ועוד מצוה הבאה לידו אל יחמיצנה ועוד שהרי ברא מזכה לאבא באמירת קדיש וטוב לו שיהא זוכה מיד ועוד שירא פן יקרהו אסון ח"ו לא יוכל לאמרו למחרתו. לכך הדין נותן שיהיו מטילי' גורל מחדש על הקדיש השלישי: שאלה כז מי שיש עליו בעלי חובות הרבה אחד מוקדם לחבירו ויש ללוה בית שנישום באלף זהובי' וחובו של המוקדם הוא מאה זהובים ורוצים בעלי חובות המאוחרים שיטול המוקדם חלק עשירית מן הבית שעולה מאה זהובים כסך חובו והמוקדם טוען כיון שהוא מוקדם ישומו לו מן הבית מה ששוה למכור בסך מאה זהובים ויגיע לו יותר מחלק עשירית מן הבית. הדין עם מי: תשובה יראה שהדין עם בעלי חובות המאוחרים שאין למוקדם אלא חלק עשירית מן כל הבית כיון שנישום הבית באלף זהובים וחלק עשירית הוא כסך חובו ומה שטען המוקדם שישומו לו מן הבית חלק בפני עצמו ששוה כשיעור חובו לאו טענה היא גבי בעלי חובות מאוחרים כדי להפסידם: אע"ג דהרא"ש בתשובותיו כלל פ' סימן ח' כתב וז"ל אם מגיע למלוה חומש או שתות של הבית אין שמין את הבית כולו כאחד כאלו הוא שוה חמש מאות והחוב הוא מאה שיתנו לו חומש הבית בחובו אלא שמין במה שיוכלו למכור מזה הבית בשביל מאה זהובים וכו' עכ"ל. והרב בהג"ה ש"ע מייתי ליה בטור ח"מ ריש סימן ק"ג היינו דוקא אם המלוה בא לגבות מהלוה ואין שם בעלי חובות אחרים על הלוה אלא הוא התם הוא דמייפינן כח המלוה שצריך לשום חלק לו בפני עצמו כשיעור חובו ולא חיישי' לפסידא דלוה. ומשום נעילת דלת חששו טפי לפסידא דמלוה משל הלוה אבל נגד בעלי חובות אחרים שעל ידי כן אם ישומו לו מן הבית חלק בפני עצמו יהיה פסידא לבעלי חובות מהמאוחרים שלא ימצאו ממה לגבות ודאי דחיישי' לפסידא דידהו ולא יטול המוקדם אלא חלק עשירית כפי השומא דכל הבית בכלל כיון שהוא כשיעור חובו: וכה"ג מצינו נמי דיפה כח המלוה נגד הלוה דאם לא נשאר ללוה חלק ראוי לפי מה שהוא בית או שדה או כרם כשיעור אין הלוה יכול לכוף למלוה שיקחנו במעות ולא חיישינן לפסידא דלוה. ובלקוחות בכה"ג שהמלוה טורף מהם ולא נשאר להם כשיעור יכולים לכוף למלוה שיקחנו במעות והובא דין זה בחשן משפט בש"ע סימן ק"ג סעיף ה'. והיינו משום דדוקא לפסידא דלוה לא חששו אבל לפסידא דלקוחות חששו הוא הדין נמי לפסידא דב"ח המאוחרי' חששו לכך כיון שחלק עשירי' מהבית כפי שישומו אותה הוא כשיעור חובו מאה זהובים אין לו אלא חלק עשירית מן כל הבית הנראה לעניות דעתי כתבתי: **(הנה לבן המחבר וזה הוא כמו שאמרו בעלי' חובות המאוחרים הנחנו לך מקו' ממנו וכדאמרי' בהא בבבא קמא ובכתיבות אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא וכו' וזה בהאי גונא:)** שאלה כ"ח פעם אחת היו הערלים מוכרי דגים מייקרים השער לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד השבת ואין מניחין בשביל היוקר ועשו הקהל הסכמה ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים. ושאלו התלמידים אותי אם רשאין לעשות כן כיון דכבוד שבת הוא ועוד דאיתא פרק ב' דביצה דף ט"ז כל פרנסתו של אדם קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבת וי"ט אם מוסיף יוסיפו לו וכו'. וא"כ אין פסידא בזה אם קונים ביוקר לכבוד השבת דהקב"ה פורע לו: תשובה יראה דשפיר דמי למיעבד כך מהא דאיתא במתני' סוף פרק א' דכריתות מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רבי שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינים בו ביום ברבעתים. ופירש רש"י אף על פי שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף עכ"ל: הרי אפילו בדבר דאורייתא היקל משום היותר כל שכן קניית דגים דאינו אלא לכבוד שבת. אף על גב דכבוד שבת נמי דאורייתא הוא דכתיב וקראת לשבת עונג ואמרינן בפסחים פרק אלו דברים דף ס"ח אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם וכו' ובפרק כל כתבי דף קי"ח קאמר במה מענגה רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומים. משמע מזה לכאורה דכבוד שבת בדגים דאורייתא הוא הא התם בסמוך קאמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג הרי מבואר דמדאורייתא בכל מילי דעשאו לכבוד שבת סגי ולאו דוקא דגים. והא דאמר רב יהודה אמר רב דצריך לענגו בדגים גדולים היינו מאן דאית ליה ברווחה ויכול למצוא בנקל. אבל למאן דלית ליה סגי בכל מילי. וכן כתב הטור א"ח בסימן רמ"ב. לכך אם על ידי זה שקונים לכבוד שבת דגים מתייקר השער שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו: וליכא למימר דשאני גבי קינים דיחדלו אחר כך לקנות אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף כמו שפירש רש"י התם הוא דהוי משום עת לעשות לה' וגו' אבל גבי כבוד שבת כיון דפרנסת שבת אינן קצובין והקב"ה פורע הכל לא ימנעו מלקנות בשביל היוקר. וא"כ אין כאן עת לעשות לה' וגו'. הא לאו מילתא הוא דכשם דחיישינן בקינים שלא יקנו אפילו אחד מחמת היוקר הכי נמי איכא למיחש גבי שבת שעניים לא יקנו לעולם דגים מחמת היוקר דודאי מי שיש לו ממון מצוי להוציא יכול להרבות להוצאת שבת לכבדו והקב"ה פורע לו. אבל עניים שאין להם ממון מצוי כדי להוציא הרבה לכבוד השבת היאך יהיו יכולים לקנות כיון שאין להם. ותדע שהרי אמר רבי עקיבא עשה שבתך **(הגה לבן המחבר ויש לרמות גמי להא דאיתא )**