צמח צדק הקדמון לח

אלא שאין אדם רואה חובה לעצמו והוא סובר שהדין עמו. ואם הדיינים יחייבוהו בדין ינטור איבה עליהם שחייבוהו שלא כדין לכך חיישינן שדיינים יהיו מהפכים בזכות יותר מן הראוי מפני האימה. אבל אלו השמאים יכולים היו לעשות כדין בענין שלא היה לו פתחון פה לומר עליהם שעשו עמו שלא כדין שהיו יכולין להטיל שבועה עליו כיון שהכל מרננים אחריו: וגברא רבא כזה מוחזק היה שאינו נשבע לשקר ח"ו: ולמה נתפשרו עמו השמאי' בכל שנה ושנה ברצון ולא ביקשו להשביעו דאין כאן אימה כיון שאינו יכול לחשדם שעושים עמו שלא כדין כמו שבארנו דלא אמרינן שעושים מידי מפני אימה אלא במקום שהראש העיר סובר שהוא זכאי בדין והם יחייבו אותו כי אז יכול לחשדם שעשו עמו שלא כדין כיון שהוא סובר שהדין עמו התם הוא דחיישינן שיהיה אימה על הדיינים אבל במקום שהוא יודע שאין עושין עמו שלא כדין כגון בשמאים שמטילים שבועה עליו לא יוכל לחשדם במידי אין אימה עליהם כלל ואי משום שמדקדקים אחריו ואינם רוצים להאמין לו כי אם בשבועה בשביל כן אינו יכול לחושדם כיון שכל העם מרננים אחריו וצריכים הם לצאת ידי שבועתם ומכל שכן היכא דהוי יכולים לברר את עושרו שהוא גדול כל כך כדקיימינן השתא בחלוקה זאת שיכולים היו הקהל לברר בחייו שאינו נותן שליש מעושרו אם כן למה לא העריכו השמאים אותו כדין ואם מפני האימה היו נשבעים לשקר אם כן ראוי היה לפסול לכל השמאים שהיו בכמה שנים זה אחר זה שיהיו פסולים לעדות ולשבועה ולהטיל עליהם גודא רבא עונשים גדולי' מצד שהיו נשבעים לשקר ומצד שהיו מזיקים לקהל. אלא ודאי דידעי ומחלי ליה על השאר מחמת שהיה גדול העיר וכשהיה פונה מעסקים היה עוסק בתורה. ועסקיו שהיה מתעסק לפעמים והיה מבטל בשבילם לא היו עסקיו במשא ומתן כי אם עסקי הקהל וצרכי צבור. רק לפעמים היה מלוה כאחרים. ועסקיו במשא ובמתן לא היה הוא מתעסק כלל על ידי עצמו אלא על ידי אחרים למחצית שכר בהיתר לכך היו חסים עליו ופשרו עמו במועט ועל השאר מחלו לו ובזה עשו כדין. דלפי דעת הרא"ש בפרק השותפין הביאו הטור י"ד בסימן רמ"ג. והטור ח"מ בסימן קס"ג היה ראוי לפוטרו לגמרי שכתב וז"ל נראה שת"ח שיש להם אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל עת שהוא פנוי מעסקו חוזר על לימודו ולומד תמיד נקרא תורתו אומנתו עכ"ל אף על גב דהאידנא בדורות הללו אין נוהגין כן כמו שכתב הרא"ש לפטור מן המס כל ת"ח ואין פוטרין אלא למי שהוא תופס ישיבה בעיר אף על פי שהוא עשיר. אבל שאר תלמידי חכמים שבעיר אם הם עשירים אין פוטרין אותן אף על פי שתורתן אומנתן וסומכין על מה שכתב בתרומת הדשן סי' שמ"ב שכך נהגו בימיו באוסטריי"ך מכל מקום אף על גב דאין פוטרין אותן לגמרי מכל מקום אין מעריכין אותם כשאר בני העיר עשירים שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ומעריכין אותן בפחות וחסים עליהם לכך כדין עשו מה שלא היו מדקדקים אחריו ומחלו על השאר לכך אין לקהל טענה על היורשים מחמת זה שלא נתן מס כראוי דאמרינן כיון דידעי ושתקי ודאי מחלי ליה מטעמים שבארנו: ואם הוא בענין שלא היו יכולין לברר בחייו שיש לו עושר יותר ממה שנתן מס אלא שמאומד הדעת היו מרננים אחריו נמי אין לקהל טענה על היורשים משום דדילמא באמת לא היה לו בחייו יותר ממה שנתן מס אלא שבתוך שנה זו אחר שהושם עליו ההערכה מס שלו העשיר דליכא למימר כיון שיש לו כל כך יותר ממה שנתן מס ודאי דלא העשיר כל כך בזמן קצר אלא ודאי שהוא עשיר מזמן מוקדם הא לאו מילתא הוא: וראיה מהא דאיתא פרק חזקת הבתים דף נ"ב אתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הם וכו' אמר רב עליו להביא ראיה וכו' וקאמר עלה רב חסדא לא שנו אלא דאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימר מעיסתו קימץ. וכתב הטור ח"מ בסי' ס"ב וז"ל ואם חלקו בשום דבר אז על האחין להביא ראיה אפילו בחייו ואפילו אם השטרות יותר מכדי הדבר שחלקו וכו' עכ"ל. הרי כתב הטור אפילו אם השטרות יותר מכדי הדבר שחלקו והיינו לאפוקי ממה שכתב הרב המגיד בשם הרשב"א שמשמע מדברי ר"ת דהא דאמרינן שמא מעיסתו קימץ ובלבד אם ראו בית דין שהיה יכול מעיסתו לקמץ באותו סך הביאו ב"י אלא סבירא ליה להטור כשאר מפרשים שהביאם ה"ה וב"י שיש לומר שמן המועט שקמץ אסף הרבה ובעל התרומו' בשער נ"א כתב וז"ל שאף לא יעלה הקמוץ כפי אומד ממון השטרות אמרינן מההוא פורתא נזדמן ביה רווחה דזמנין דקובץ על יד ירבה וכו' עכ"ל הרי הטור ושאר מפרשים לא חלקו בדבר ולא נתלו שיעור לדבר כמה שיוכל לקמץ אלא כיון שיש לתלות בקימוץ אין חילק בין אם נמצאו כשיעור או יותר משיעור הרבה. הוא הדין בנדון דידן כיון שכבר היה עשיר יש לנו לומר שבזמן קצר העשיר עוד על חד תלת: שאלה כ"ה שנים שנזדמן להם בשוה יום שמת בו אביהם או אמם שנוהגין לומר קדיש על התפלה באותו יום והטילו גורל על הקדיש לתפלת ערבית מי מהם שיגיד הקדיש הראשון והשני יגיד למחרתו לשפרית והגיד זה שזכה בקדיש לערבית ולמחרתו לשחרית בא עוד שלישי שמת לו נמי אביו או אמו באותו יום ורוצה להטיל גורל עם זה שעדיין לא הגיד וזה טוען שכבר זכה מאתמול בגורל להגיד הקדיש הזה: תשובה נראה פשוט דצריך להטיל עם זה שבא עתה גורל. חדש ולא זכב מידי בגורל דאתמול דחלוקה הראשונה נתבטלה. וראיה לזה מהא דאיתא פרק בית כור דף ק"ו אתמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת. ושמואל אמר מקמצין וכו'. ומסיק התם דהילכתא בטלה מחלוקת. הכי נמי בטלה החלוקה בגורל שחלקו מאתמול ואפילו היכא דאיכא עוד קדיש יתירא שיוכל גם השלישי להגיד אלא שהן מחולקין מי יגיד ראשון יטילו גורל חדש ולא אמרינן שהגורל יועי' לזה שיגיד הוא בראשונה ואחריו יגיד השלישי אלא בטלה לגמרי ויטילו גורל חדש דהכי פירשו התוספות התם. וכן פסק הטור ח"מ סימן קע"ג אם היה להם שלש שדות ונטל כל אחד שדה אחת ושדה שלישית חלוקה ביניהם ואחר כך בא להם אח שלישי ונפל גורלו על השדה שלישית. לא אמרינן שאלו שנים הראשונים ישארו כל אחד בשדה שלו אלא החלוקה בטלה לגמרי ואיזה מן השנים שרוצה לבטל החלוקה יכול לבטלה. הוא הדין נמי כאן אע"פ שיש עוד קדיש יתירה צריך להטיל גורל חדש עם זה שבא עתה דלגמרי נתבטל החלוקה הראשונה: שאלה כ"ו שנים שנזדמן להם בשוה ביום השבת יום שמת בו אביהם או אמם שנוהגין לומר קדיש באותו יום. והטילו גורל בליל שבת והגיד זה שזכה בגורל ולמחרתו לתפלת שחרית הגיד השני קדיש אחר התפלה. ולמנחה שאומרים גם כן קדיש על פרקי אבות שנוהגין לומר אחר התפלה נפל חילוק ביניהם הראשון אמר כבר זכיתי לומר קדיש בליל שבת ואתה לשחרית. וחוזר הקדיש למנחה עלי בחוזר חלילה דאל"כ מה אהני לי הגורל דמה לי לומר בליל שבת או למחרתו לשחרית והשני אומר שלא זכה הראשון בגורל אלא לומר הקדיש הראשון. ורצה להטיל גורל חדש על הקדיש השלישי למנחה: