צמח צדק הקדמון לו

מפני שיהיו מכוונים להתחייב בקנס שהוא חצי הנדן. אלא כדי שלא יהא כאסמכתא כי היו מתחייבים בדבר שאין בידם והיו תלוים בדעת אחרים הוצרכו להעמיד החיוב בדרך שיהא מועיל שלא יהא כאסמכתא הוצרכו לעשות שטרי חובות על סך ג' מאות זהובים כסך חצי הנדן שהוא הקנס והיינו חצי הנדן של אבי הכלה ולא שהזכירו סך שלש מאות זהובים כדי לפרש כמה הוא סך חצי הנדן שהזכירו אלא הוצרכו להזכיר שלש מאות זהובים מפני השטר חוב שעשו. והחצי הנדן הזכירו כדי לדעת למה העמידו על סך שלש מאות זהובים מפני שהוא חצי הנדן וסתם קנס הוא חצי הנדן אבל למטה לא הוצרכו לעשות ש"ח משום דמתחייבים בקנס בדמי בושת כחוב גמור. ולא הוצרכו לפרש שהחצי נדן הקנס הוא סך שלש מאות זהובים כיון שהיו מפרשים למעלה. ולמדין התחתון מעליון. ולא שייך למימר בכי האי גונא יד בעל השטר על התחתונה: וגם לא שייך למימר בכי האי גונא הולכין אחר התחתון כיון דמצינו לפרש התחתון כעליון דעד כאן לא אמרינן דהולכין אחר התחתון אלא היכא דהתחתון סותר את העליון כגון שכתב למעלה מנה ולמטה מאתים או איפכא אבל היכא דמצינו לפרש התחתון כעליון ודאי דלמדין התחתון מן העליון וכן הוא בהדיא בתשובת מהרי"ק סימן י' הובא בב"י סימן מ"ב: ועוד נראה להוכיח דלא מסתבר כלל למימר דמה שכתבו חצי נדן קנס יהא החצי נדן של אבי החתן שהוא הפחות אפילו לא היה כתוב למעלה שלש מאות זהובים שהרי נהיגין למיכתב בשוה בכל שטרי שידוכין הקנס חצי נדן בדמי בשתו. אם הנדן הוא מעט הקנס נמי מעט ואם הנדן מרובה הקנס נמי מרובה והיינו משום דבושת העשיר מרובה משל העני לכך העמידו המנהג על חצי הנדן הכל לפי מה שהוא אם הוא עני שאינו מכניס אלא מעט סגי ליה בדמי בושתו החצי נדן ואם הוא בינוני ומכניס יותר דמי בושתו נמי יותר וכן לעולם העשיר לפי עושרו. וכיון דהכי הוא היאך סלקא דעתך למימר בנדון דידן דלא יהא דמי בושתו רק חצי הנדן של אבי החתן שהוא הפחות והיינו סך מאה וחמשים זהובים הא אלו לא היה אבי החתן מכניס מידי לנדן בנו היה הקנס חצי הנדן של אבי הכלה והיינו שלש מאות זהובים וכי בשביל שגם אבי החתן מכניס ג' מאות זהובים והוא נמי עשיר ונכבד יהא דמי בושתו של המתבייש בפחות מזה הא לא סלקא דעתך דפשוט הוא דאם גם אבי החתן הוא עשיר ונכבד הוי בושת טפי דהמתבייש מנכבד בושתו מרובה מהמתבייש מנקלה על כן פשוט הוא שלחצי הנדן של אבי הכלה שהוא המרובה נתכוונו ואפילו אם יתעקש המתעקש לומר דאופכא מסתברא ליה דבושתו של המתבייש מנקלה הוא יותר מהמתבייש מנכבד ושמא כיון דבנדון דידן אבי החתן שהוא איש נכבד הוה בושתו של אבי הכלה קיל טפי אפי' הכי אי אפשר לומר כך בנדון דידן שיהיו מתכוונים על סך הפחות דהיינו חצי הנדן של אבי החתן שהוא מאה וחמשים זהובים שהרי אם היית אומר כן צריך אתה לומר הוא הדין נמי איפכא אי הוה חוזר אבי הכלה באבי החתן לא היה מתחייב אבי הכלה ליתן לאבי החתן אלא סך חצי הנדן הפחות שהוא מאה וחמשים זהובים שהרי כללו בחדא בבא וכתבו צד העובר לצד המקיים קנס חצי הנדן בין שיהיה החוזר אבי החתן ובין שיהיה אבי הכלה ואם כן לפי מאי דסלקא דעתך למימר שהקנס יהא חצי הנדן הפחות אם כן יהא נגרע זכות אבי החתן כשהוא עשיר ויכניס גם הוא סך מה מאילו היה עני ולא היה מכניס מידי אתמהא וכי בשביל שהחתן הוא בן עשיר ונכבד יפסיד שהרי אלו לא היה מכניס מידי היה גובה קנס חצי הנדן של אבי הכלה והיינו שלש מאות זהובים ובשביל שהוא בן עשיר ונכבד ונכנס גם הוא לנדן לא יגבה אלא ק' וחמשים זהובים ודאי ודבר פשוט הוא שאין הדעת סובלת את זה וצריך החוזר ליתן קנס חצי הנדון של אבי הכלה והיינו סך שלש מאות זהובים: שאלה כג רחל לקחה תינוק של אחותה לאה על זרועותיה לילך עמו לרחוב לעשות נחת רוח לתינוק ואחותה לאה אם התינוק נתנה לבנה התינוק כשהיה על זרועות אחותה רחל דינר אחד דהיינו רייכש טאליר לשחק בו והלכה רחל עם התינוק לרחוב ונאבד הדינר ההוא אחר כך מן התינוק ותובעת לאה אם הילד את אחותה רחל שתשלם לה הדינר ההוא בטענ' שהיה לה לשומרו שהיתה סומכת עליה דודאי לא היתה נתנה ליד התינוק הדינר אי לא היתה סומכת על אחותה שתהיה משמרתו ואחותה רחל משיבה שלא קבלה עלה השמירה: תשובה לכאורה היה נראה דיש לחייב לרחל משום דהוי כאלו היה הדינר בידה ממש מהא דאיתא בשבת ריש פרק נוטל דף קמ"א אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצווארו חייב משום כיס ומסיק התם משום תינוק לא מחייב דרבא סבירא ליה כרבי נתן דאמר חי נושא את עצמו ועל כיס מיהא חייב דכיס לא מבטל ליה לגבי תינוק והוה כמאן דנקיט ליה איהו בידים דמי ולא אמרינן איהו לא מפיק ליה אלא תינוק אלא כאלו הוא אפקיה בידים ע"כ הרי מבואר התם דהכיס שתולה בצואר התינוק הוי כאלו היה ביד הנושא את התינוק הוא הדין נמי הכא שהדינר היה ביד התינוק הוא כאלו היה ביד רחל שהית' נושא' להתינוק לחייבה לשלם דהוה לה לשומרו: וכי תימא הא אפילו אי הוה אחותה לאה מסרה לידה ממש הדינר לא היתה חייבת לשלם אי לא קבלה עלה שמירה ואינו מיקרי שומר עד שיאמר הנח לפני ואפילו הנח סתם לא מיקרי קבלת שמירה אלא שאם הוא במקום שאינו משתמר מיקרי הנח סתם קבלת שמירה לדעת הרא"ש הביאו הטור ח"מ סימן רצ"א אבל בלא כלום שאפילו הנח סתם לא אמר ודאי דלא מיקרי שומר ואם כן האשה הזאת רחל שלא אמרה כלום למה תתחייב לשלם הא לא קבלה שמירה עלה הא לאו מילתא הוא משום דאפילו מי שאמר בפירוש שאינו מקבל שמירה עלה מכל מקום אסוי לאבד בידים ומהאי טעמא כתב הטור ח"מ סימן רצ"ו הנפקד שאומר לא אמרת אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך שאמרו כולל בשבועתו שלא חלה בו יד ושלא איבד בידים ושלא גרם לו שיהא חייב לשלם וכו' עכ"ל הרי צריך לישבע שלא איבד בידים ושלא גרם וכו' משום דאף על פי שלא קיבל עליה שמירה מכל מקום אסור לו לאבד בידים או לגרום לו דבר שעל ידי כן חייב לשלם ורחל זו שהניחה הדינר ביד התינוק ולא שמרתו מיקרי אבוד בידים או גרמה לאבדה מדעת כיון שאין דעת לתינוק לשומרו ואמו של התינוק שנתנה מתחלה הדינר ליד התינוק לא הוה אבדה מדעת משום דכבר בארנו שהרי הוא כאלו נתנה ליד אחותה הנושאת התינוק ועליה היתה סומכת שתהיה משמרתו אבל היא רחל שראתה הדינר ביד התינוק שנשאה על זרועתיה ולא שמרו ה"ה כאלו איבדו בידים ולפי זה היה נראה לכאורה לחייב לרחל שהיתה נושאח התינוק משום דהוה כאלו היתה נושאת היא הדינר ההוא שהיה ביד התינוק כמו בשבת בהוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו וכו': אמנם לקושטא דמילתא אינו כן אלא אף על גב דלענין איסור שבת דיינינן להמוציא את התינוק כאלו היה הוא מוציא את הכיס שביד התינוק מכל מקום לענין ממונא אינו כן וממונא מאיסורא לא ילפינן בכי האי גונא דשאני התם גבי שבת דחייב הנושא משום דהרי הוא נושא את התינוק והכיס. והעליון לא עביד מידי שהרי יושב במקום אחד אלא התחתון עביד הכל אלא