צמח צדק הקדמון לה

זהובים. וזה שמחזיק בחגורה אמור לדידי שוה שלשים זהובים לכך אם תרצה ליתן לי שלשים זהובים אתן לך החגורה ואם לאו אחזקנו כי לדידי שוה שלשים זהובים. יורנו הדין עם מי: תשובה לכאורה נראה דדין זה עצמו במחלוקת שנוי הביאו טור ח"מ סימן ע"ב סעיף י"ז דמייתי הטור דעת בעל התרומות שהדין עם בעל הכלי. ויש אומרים הדין עם המחזיק והטור הסכים לדעת היש אומרים. והרב ב"י השיג על הטור ופסק בש"ע כדעת הראשונה שהדין עם בעל הכלי. והרב בהג"ה הביא דעת יש אומרים וכתב שנראה לו דהמוציא מחבירו עליו הראיה. יעוין בטור ובב"י ובש"ע התם: וא"כ לפי זה היה נראה כיון שהרב בהג"ה לא רצה להכריע בין הדעות וכתב שהמוציא מחבירו עליו הראיה מי יבא אחריו להכריע בין הדעות אמנם כד מעיינינן שפיר נראה דבכי האי גונא שזה לא הוציא מתחלה על החגורה רק עשרים זהובים והחגורה היתה שוה עשרים וחמשה זהובים והיה בדעתו לחזור ולמכור לו אם יתן לו העודף בהיתר מסתמא לא היה סומך דעתו מתחלה לקבל העודף אלא עד כדי דמי שויה של החגורה כיון שמתחלה לא הוציא על החגורה אלא בפחות משויה לכך הדין עם בעל החגורה שאם יתן לו סך עשרים וחמשה זהובים דמי שויה של החגור' צריך למוכרו לו בדמים אלו: ולא דמי לדין המחזיק במשכון שהביא הטור ח"מ סימן ע"ב שהכריע הרב בהג"ה שהמוציא מחבירו עליו הראי' דהתם שאני משום דהתם ליכא הוכחה לומר שלא היה מתחלה סומך אלא על דמי שויה של המשכון מה שהוא שוה לכל העולם ויכול לומר לדידי הוא שוה בכפל ולא מיבעיא היכא שמתחלה הלוה על המשכון יותר מכדי שויה כדמשמע בדין המחזיק במשכון שהביא הטור ח"מ סימן ע"ב פשיטא שטענתו טענה שיוכל לומר שמתחלה היה מלוה יותר מכדי שויה על דעת שאם לא יפדנו שיחזיקנו בדמי הלואתו מפני שחביב לו אף על פי שאינו שוה אלא חציה והוא הדין דבלא הלוה לו על המשכון אלא הלוה לו סתם מאה זהובים והיה לו קרקע שוה חמשים זהובים ומת הלוה אחר כך ולא מצא מנכסי הלוה אלא אותו הקרקע ששוה חמשים זהובים נמי טענתו טענה שיכול לומר לדידי שוה מאה זהובים ומתחלה כשהלויתי לו לא הלויתי אלא כדי שאסמוך על קרקע זו שאם לא יפרעני אקח קרקע זו בדמי ק' זהובים שהלויתי לו ואין היורשים יכולים לומר כיון שאין הקרקע שוה אלא חמשים זהובים הרי אנו נותנים חמשים זהובים ונוטלין הקרקע שיכול לומר שמתחלה היה סומך על קרקע זו והלוה יותר מכדי שויה על דעת שאם לא יפרענו יקח קרקע זו במאה זהובים שהלוה. אלא אפילו היכא שהלו' לו מתחלה מאה זהובים בלא משכון כלל ולא היה לו קרקע כלל ואחר כך מת והניח הקרקע ששוה חמשים זהובים והיורשי' ליתן לו חמשי' זהובים דמי שויה של הקרקע יכול נמי למימ' לדידי שוה קרקע זו מאה זהובים כיון שליכא כאן הוכחה למימר שלא סמך מתחלה אלא על דמי שויה של הקרקע שהרי לא היה לו קרקע כלל. אבל בנדון דידן שלא הוציא מתחלה על החגורה אלא בפחות משויה שהיתה שוה עשרים וחמשה זהובים והוא לא הוציא אלא עשרים זהובים איכא הוכחה שלא רצה להוציא אלא על דעת שיהא בטוח במעותיו מה שהוציא וגם על העודף שיגיע על פי היתר. לכך אין לו ליקח אלא כדי דמי שוויה של החגורה: ואם לחשך אדם לומר הא יכול המחזיק לזכות בדין בטענה כיון שקנה המשכון במקח גמור הרי הוא שלו לגמרי ויכול לומר שאינו מוכרן אלא בדמים שהוא רוצה הא לאו מילתא הוא שכבר הוכחנו מתוספות דאיזהו נשך דף ס"ג עמוד א' בדבור המתחיל כשמשך וכו' דלא הוי מכירה אלא לענין היתר ריבית: שאלה כב עובדא הוה דנתקשרו ראובן ושמעון בן ראובן ישא לבת שמעון וכתבו שטרי שידוכין בקישור תנאים כנהוג ראובן יכניס לנדן בנו שלש מאות זהובים רייני"ש שמעון יכניס לצדן בתו ששה מאות זהובים רייני"ש וכו'. ולפי שהחתן והכל' עדיין קטני' המה נתחייבו אבי החתן ואבי הכלה בשטרי חובות דלא כאסמכתא בחוב גמור בחצי הנדן דהיינו סך שלש מאות זהובים זה לעמת זה. אמנם אם ישתדלו זה מבנו וזה מבתו לכשיגדלו שיתרצו למעשיהם ויעשו קנין סודר יקרעו השטרי חובות ונעשה זה באופן המועיל על פי תקון חכמים ז"ל. והשלישו השטרי חובות ביד שליש אחד ואחרי כן כתובים בשטר שידוכין כל פרטי דברי' שרגילין למיכתב כל דבור ודבור על אופניו. וסוף כל הפרטים כתוב בזה הלשון הקנס שיתן צד העובר לצד המקיים הוא חצי הנדן בדמי בושתו בחוב גמור והערבים קבלנים על הקנס וכו'. עכ"ל: ואחר כך עלתה חלודה בין ראובן לשמעון וחזר ראובן אבי החתן וביטל השידוכין וקרע השטר שידוכין קישור תנאים ורצה אחד מן המורים לומר שאינו צריך ראובן ליתן קנס לשמעון רק מאה וחמשים זהובים שהוא חצי הנדן שלו מה שהוא מכניס לבנו כיון שכתב סתם הקנס יהא חצי הנדן ולא נזכר לכמה עולה סך הנדן יש לדון שאינו אלא חצי הנדן המועט והיינו הנדן של אבי החתן משום דיד בעל השטר על התחתונה ונתגלגל הדבר שהביאו לפני דין זה ודנתי כי דבר זה אין לו שחר. מכמה טעמים חדא כיון שלמעלה גבי חיוב השתדלות רצוי זה מבנו וזה מבתו הוזכר נמי בחצי הנדן שנתחייבו זה לעמת זה בחצי הנדן והתם נזכר כמה הוא הסך דהיינו סך שלש מאות זהובים. למדין תחתון מעליון דחצי הנדן שכתבו סתמא למטה גבי קנס הוה נמי שלש מאות זהובים. דהיינו סך הנדן של אבי הכלה. וסתמ' כפירושו דלמדין תחתון מעליון ולא שייך כאן לומר יד בעל השט' על התחתונה כיון דלמעלה ביארו בהדיא כמה הוא סך הנדן אלא לא היו מכוונים למט' אלא לחצי נדן של אבי החתן שהוא פחות ממה שהזכירו למעשה הוה להו לפרש בהדיא כמה הוא כמו שפירשו כמעלה כמה הוא. ואי משום שהיו יודעים שיד בעל השטר על התחתונה וחצי הנדן סתמא היינו חצי נדן של אבי החתן שהוא הפחות אם כן לא הוה להו להזכיר למעלה כלל חצי הנדן כיון שאינו חצי נדן סתמא אלא שלש מאות זהובים ולא הוה להו למיכתב אלא שנתחייבו בחוב שלש מאות זהובים וכו' ולמה הוצרכו להזכיר מידי החצי הנדן אלא ודאי שלמטה היו מכוונים במה שכתבו הקנס חצי נדן היינו חצי נדן של אבי הכלה שהו' מיקרי חצי נדן סתמא ולא הוצרכו לפרש למטה כמה הוא כיון שהיו מפרשים למעלה שחצי הנדן הוא שלש מאות זהובים הוא הדין נמי למטה ולמדין תחתון מעליון. ואף על גב דתרתי מילי נינהו דהא דלמעלה הוא לענין השתדלות ריצוי זה מבנו וזה מבתו והא דלמטה הוי מילת' אחריתי לענין קנס אם יחזרו זה מזה מכל מקום כיון דתרווייהו מילתא דחזרה נינהו שהרי אם לא יתרצו החתן והכלה לכשיגדלו יתבטל השידוכין ויהיה חזרה ביניהם ודלמטה נמי מילי דחזרה נינהו אם יחזרו זה בזה יתן קנס אלא שלמעלה תליא החזרה בחתן או בכל' לחוד ולמטה תליא החזרה גם באבי החתן או באבי הכלה אבל מכל מקום מילי דחזרה הוא והוי חדא מילתא וכשם שלמעלה מבואר בהדיא שהחצי הנדן היא שלש מאות זהובים הוא הדין נמי למטה הוה חצי הנדן שלש מאות זהובים ולמידין תחתון מעליון. ויש לומר דאפילו מה שכתבו למעלה חצי הנדן היינו שלש מאות זהובים גבי השתדלות ריצוי מחתן וכלה לכשיגדלו נתכוונו נמי מטעם קנס כי למה הוצרכו להזכיר מידי מחצי הנדן ולא הוה להו למיכתב אלא סך שלש מאות זהובים החוב אלא ודאי לכך כתבו חצי הנדן