צמח צדק הקדמון לד

הממון אם כן השתא נמי אחר שנתפשרו עם המושל ניזול בתר תחלה ויהיו גובין לפי הבתים. או לפי הבעלי בתים. הא לאו מלתא הוא דכבר מלתא דא אמורה במרדכי פרק קמא דבבא בתרא תשובת מהר"ם הביאו הרב בהג"ה ש"ע מטור ח"מ סימן קס"ג שומרי העיר ששומרין בעצמם בלילות ונתפשרו עם המושל לתת קצבה לשנה גובין לפי ממון. אף על פי שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה. וכו' עכ"ל. הרי מבואר כיון שנתפשרו על דבר קצוב לא אזלינן בתר תחלה שהיו שומרים בעצמם: הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שנתפשרו עם המושל בדבר קצוב שלא יחלק להם אכסני' לא אזלינן בתר תחלה שהיו מתחלקים לפי הבתים או לפי הבעלי בתים. אלא גובין לפי ממון דבתר השתא אזלינן כיון שהדין תורה כך הוא שיהיו גובין לפי ממון. וככשסיים שם מהר"ם וכתב וז"ל בתר השתא אזלינן ואם מתחלה שהיו הגוים מושלים ומופקדין על השומרים שינו מדת יהודים להשוות דל ועשיר עתה שהטילו הדבר עלינו אין לנו לשנות מדתה של תורה דכל דבר התלוי בממון מחשבין לפי ממון וכו' עכ"ל: ועוד דאפי' בדין גוי' ברור לן שאין משוי' דל ועשיר בחילוק אכסניא אלא שאין המושל של אנשי חיל יודע לחלק בין דל ועשיר כי אינו מכיר בבני העיר ומחלק אכסניא כאשר יוכל כי עין בעין ראינו שפעם אחת לא היו יכולים להתפשר היהודים עם המושל ורצה לחלק אכסניא לבתי היהודים הושיב אצלו את הראש הקהל שיגיד לו על פי הסכום מי הם אשר להם יכולת להחזיק שלשה או ארבעה בעלי מלחמה ומי הם אשר להם בתים וחדרים כדי שיהא מקום לבעלי מלחמה ללון. ובפה מלא אמר אם אין לעני כדי סיפוק עצמו היאך יספיק לבעל מלחמה. הרי שאלו היה מושל מכיר בבני העיר ודאי היה מחלק גם הוא לעשי' לפי עושרו ולעני לפי עניו. אלא לפי שאינו מכיר לכך מחלק אכסניא לפי הנראה לו אם דל ואם עשיר הכל בשוה. לכך אחר שנתפשרו ודאי דאין גובין אלא לפי ממון: זהו מה שהוא נראה על פי הדין. אבל לפי שמהר"ם היה קדמון ונחית לעומק' דדינא לא רצה להעמיד דינים אלו על דין תורה וכתב שנכון הוא שלא ידקדקו העניים וכן לא ידקדקו העשירים וימצאו לעצמם דרך ממוצע. והרב בתרומת הדשן סי' שמ"ו הביאו דבריו וכתב אף הוא כמוהו שלא נכון הוא להעמיד הכל על דין תורה אלא טוב הדבר למצוא פשר דבר. אם כן מי הוא זה ואיזה הוא בדורותינו אשר מלאו לבו לומר דין תורה ידענו שהרי קטנם עבה ממתנינו וחכימי טובא הוו ואפילו הכי לא רצו להעמיד דבריהם על הדין. על כן נכון הוא שאף על פי שעל פי הדין אין גובין אלא לפי ממון מכל מקום יגבה חלק מה גם לפי הבתים דבלאו הכי יש לחוש לקלקול בתים קצת שאנשי חיל מקלקלים קצת על כן יגבו נמי חלק מה לפי הבתים: שאלה כ' באחד שהיה צריך למעות והיה רוצה ללות מחבירו על משכנות של כסף ובשביל איסור רבית מכר לו התכשיטים במכירה גמורה באותן מעות שקבל ממנו והתנה בפירוש אף על פי שאני יודע שהם שוים כך וכך מכל מקום הרי הם מכורים באלו המעות ועל מנת שאין לי טענת אונאה אלא שאחרי כן הבטיחו מרצונו בדברי' בעלמא שאם יעשה לו רצונו אחר כך יחזור וימכור לו התכשיטים אבל לא שיהא מחויב בדבר רק שברצון תליא מלתא ואחר כך בא זה להחזיר מעותיו ולעשות רצונו להוסיף לו סך מה כדרך העולם שרגילין ליתן רווחים: וזה אינו רוצה כלל ליתן לו התכשיטים לפדות ורוצה להחזיק אותם בטענה שקנה אותם כדינו ובמקח גמור. וזה טוען שהאמת כן הוא אבל לא עש' כן אלא בשביל איסור רבית: תשובה יראה דצריך ליתן לו לפדות המשכון דלא מכר לו התכשיטין אלא לענין היתר רווחים אבל לא לקנות ממש. וראיה לזה מהא דכתבו התוספות בפרק איזהו נשך דף ס"ג ע"א בדבור המתחיל כשמשך וכו' כתבו התוספות התם וז"ל ומשיכה דהכא לא הויא אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש עכ"ל. הרי כתבו בהדיא התם דההוא משיכה דמשווה מכירה לא הוי אלא לענין היתר פיסוק אבל לא לקנות ממש. הכי נמי בנדון דידן שזה שהיה צריך ללות מעות ומסר לו התכשיטים אף על פי שבתורת מכירה אתו לידיה מכל מקום לא הוי מכירה אלא לענין היתר רבית אבל לא לקנות ממש. לכן צריך ליתן לו לפדות המשכונות אם נותן לו דבר הרגיל דזה מיקרי עושה רצונו **(הגה לבן המחבר מהר"ם לובלין בחדושי הלכות מביא בשם תוספות ישינים דלית' בתוספות ומשיכה דהכא וכו' מכל מקום יש להביא ראיה בפשיטות ממעשה דבייתוס בן זונין לרבי יהודה דאפילו ריבית דרבנן ליכא על פי תוספות שם בדבור המתחיל דמוכר היה בתחלה דלוקח אכל הפירו' והיתר רבי יהודה דצד אחר היא שמא לא יבא לפדייה אף על פי דבשעת הפרעון הוי ריבית כיון שבשעת הפיסוק הוי צד של היתר והרי מכירת הראשונה לאו מכירה היא למפרע כשנפד' עתה אלא על כל פנים מועיל המכירה בתחלה להיתר ריבית דהוי מכירה: הכי נמי הוי המכירה רק להיתר ריבית:)** ומהאי טעמא נ"ל נמי מי במשכן חבירו בריבית משכון של גוי שהיה אצלו כבר ומת הגוי ומשכון שוה יותר צריך ישראל שני ליתן לפדות את המשכון לישראל ראשון אף על גב דאין היתר לישראל שני להלוות על משכנות של גוי שיש לו לישרא' כבר אלא אם כן מוכר לו המשכון כדאיתא בטור י"ד סימן קס"ט. מכל מקום אמרינן דלא הוי מכירה אלא לענין היתר רבי' אבל לא לקנות ממש. כמו שכתבו התוספות התם בד"ה כשמשך וכו' כדפירשתי. ובסמ"ע בח"ס סימן ע"ב סעיף קטן ק"י פוסק דבמת הגוי זכה ישראל השני בכל המשכון יעוין שם ולי נראה נכון כמו שכתבתי על פי התוספת באיזהו נשך התם בדבור המתחיל כשמשך וכו'. ולא דמי למה שכתוב בש"ע מטור חשן משפט סימן ע"ב סעיף א' שאם מת הגוי זכה ישראל שני. התם מיירי כשבא הגוי ליתן המשכון לישראל שני. אבל למשכון שהיה ביד ישראל כבר מן הגוי והישראל מעצמו הלך לישראל שני ולוה מעות ממנו אף על פי שעשה דרך היתר ומכר לו המשכון מ"מ אמרינן דלא הוי מכירה אלא לענין היתר ריבית אבל לא לקנות ממש ולכך כשמת הגוי ונשתקע המשכון צריך ליתן לפדותו לישראל: שאלה כא באחד שהיה רוצה ללות מאחר על חגורה של כסף ומפני היתר ריבית מכר לו החגור' במכירה גמורה בעשרי' זהובים על דעת שאם יפייסנו אחר כך יחזיר וימכרנו לו במה שיתפייס עמו ולא שהיה תנאי גמור אלא סמיכת דברים בעלמא באופן שאין כאן איסור ריבית וכאשר נראה להמחזיק החגורה כי ארכו לו הימים שלא בא זה לפייסו וליקח החגורה בא אליו שיעש' עמו חשבון במה שיתפייס עמו וימכור לו החגורה באותן דמי ואם לאו יחזיק החגורה ועלה החשבון לסך שלשים זהובים רייניש על פי שרגילים להתפייס זה עם זה והחגורה אינו שוה לכל אדם אלא עשרים וחמשה זהובים. ואומר בעל החגורה כיון שאינו שוה אלא עשרים וחמשה זהובים אינו רוצה ליתן לו רק עשרים וחמשה