צמח צדק הקדמון ל

וליכא ליישב דלהכי קאמר הך טעמא דניחא ללוה דנפגום שטרי ולא קאמר משום חשש דשאר בעלי חובות משום דרבא נקט נמי אידך מימרא האי מאן דנקט תרי שטרי בני חמשין חמשין ואמר שוינהו ניהליה חד בר מאה דלא משוינן ליה וכולי והתם על כרחך צריך לומר הך טעמא דניחא ללוה וכו'. דהתם ליכא חשש פסידא דשאר בעלי חובות אלא רווחה. לכך נקט בהך מימרא קמייתא נמי הך טעמא דניחא ללוה דנפגום שטרי וכולי דהוי חד טעמא להנך תרי מימרא. הא ליתא דכיון דלטעם זה שאמר במימרא קמייתא דניחא ללוה דנפגום שטרי לא משוינן ליה תרי שטרי אלא שלא מדעת הלוה. אבל מדעת הלוה משוינן ליה כמו שפי' הרמב"ם כך בהדיא והוה ליה למימר במימרא קמייתא הך טעמא משום חשש פסידא דשאר ב"ח דלפי טעם זה לא משוינן ליה תרי שטרי אפילו מדעת הלוה דחיישינן לקנוניא שרוצים להפסיד שאר בעלי חובות שיטול מלוה זה שני חלקים אלא ודאי מדלא אמר הך טעמא משמע דאפילו ביש למלוה א' כמה שטרות ונמצאו על הלוה ב"ח הרבה שזמנם שוה ואין לו לשלם לכולם אינו נוטל מלוה זה אלא חלק א' בכל שטרותיו: הא לאו מילתא הוא דלעולם אמינא לך דמלוה זה שיש לו כמה שטרות נוטל בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו. הא דאמר רבא טעמא דליתא ללוה דניפגום שטרא ולא אמר משום דחיישינן לפסידא דשאר בעלי חובות. משום דיש לומר דמיירי אפילו בשאין חפץ המלוה שיעשו לו תרי שטרי מזמן ראשון אלא מאותו יום דבכי האי גוונא ליכא פסידא לבעלי חובות דאם יש עליו ב"ח אחרים יהיו קודמים לו ויפסיד הוא אפילו הכי לא לשוינן ליה משום הך טעמא דניחא ללוה דניפגום שטרי. והאמת הוא אם המלוה רוצה שיעשו לו תרי שטרי בני חמשין חמשין מזמן ראשון לא משוינן ליה אפילו מדעת הלוה מטעם דחיישינן לפסידא דשאר בעלי חובות אלא דמיירי אפילו בשאין המלוה חפץ אלא שיעשו לו חדי שטרי מאותו יום ולא מזמן ראשון דבכה"ג ליכא חשש פסידא דבעלי חובות אפילו הכי לא משוינן ליה משום דניחא ליה ללוה דניפגום שטרי. והיינו דוקא שלא מדעת הלוה. כמו שפירש רשב"ם: כלל העולה מדברינו הוא דאפילו בשטרות גמורים בעדים שנזכר בהם שם המלוה שאינו יכול ליתנם או למוכרם לאחר אלא בכתיבה ומסירה. אפילו הכי נראה שיטול בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו. מהראיה אחרונה שהבאתי מפרק המקבל מהא דאמר רבא חדא עסקא ותרי שטרי וכו'. ומכל שכן בשטרי ממרמי"ש שנוהגין בהם האידנא שלא נזכר בהם שם המלוה דנעשו מתחלה אדעתא דהכי שיהא יכול ליתנם לאחר. כמו שבארתי למעלה ודאי דהדין הוא שיטול בכל שטר ממרמ"י חלק בפני עצמו מהראיות ראשונות שהבאתי. והדין דין אמת. וכן פסקו כל הדיינים בכל הקהלות: שאלה טז קהל טבריא ירדו למנין לקבל עליהם רב מורה צדק. והסכימו על ג' רבנים בזה אחר זה שאם לא יבא ר' פלוני הראשון ישלחו אצל רבי פלוני השני. ואם גם השני לא יבא ישלחו אל ר' פלוני השלישי שיבא אליהם. והנה שלחו אל רבי פלוני הראשון ונתרצה להם לבא ובבואו כחמש פרסאות מן טבריא שלחו לקראתו קהל ציפורי שיבא אליהם שהם קבלוהו לרב ומורה. והשיב להם כיון שכבר הבטיח לקהל טבריא לבא אליהם לא יחל דברו. ובא ביום ד' לטבריא ונתקבל שם בכבוד גדול וביום השבת בשר צדק בקהל רב בדרוש נחמד. ורוב בני הקהלה באו לכבודו אל המשתה אשר הכינו הקהל יצ"ו. ושלחו לו דורנות והיו ששים ושמחים הוא בהם והם בו. וביום השלישי שלאחריו הניח את מקומו ונסע עם כל בני ביתו לציפורי כי יאות לו לשבת בציפורי מבטבריא. ונפל חילוק אחר כך בין אנשי הק"ק טבריא. יש מהם אומרים אחרי שכבר היתה הסכמתם לשלוח לרבי פלוני השני אם לא יבא הראשון ישלחו אל רבי פלוני השני שיבא אליהם ויש מהם אומרים שהסכמה הראשונה כבר נתבטלה שלא קבלו עליהם את רבי פלוני השני אלא שאם לא יבא הראשון אבל שכבר בא הראשון פקע זכות השני מהם ויכולים לבחור באיזה רב ומורה שירצו. הדין עם מי: תשובה יראה שיכולים הקהל לבחור באיזה רב שירצו. ואינן צריכין לשלוח לר' פלוני השני שיבא כי ההסכמה הראשונה כבר אזלא לה שהרי לא התנו על רבי פלוני השני אלא שאם לא יבא רבי פלוני הראשון אבל אחר שכבר בא אליהם רבי פלוני הראשון פקע זכות של רבי פלוני וכן של רבי פלוני השלישי אע"ג דלא שהה שם רבי פלוני הראשון אלא איזה ימים אין בכך כלום דלא תלה הדבר בשהייתו שמה אלא בביאתו שמה וכבר בא: וראיה לזה מהא דאיתא פרק שלשה שאכלו דף נ' אמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם. פירש רש"י שאנו ג' נתחייבו בזימון כבר כל אחד בחבורה שלו ונצטרפו השתא לחבורה אחת חייבין לזמן ע"כ. וקאמר עלה רבא לא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו: אבל אזמן עלייהו בדוכתייהו פרח זמון מנייהו פירש רש"י אמר רבא מנא אמינא לה דתנן מטה שנגנבה חציה או שאבדה חציה או שחלקוהו אחים או שותפים טהורה. החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא מכאן ולהבא אין למפרע לא אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה הכי נמי כיון דאזמין עלייהו פרח זימון מינייהו. פירש רש"י מטה טמאה שנגנבה חציה אלמא כיון דפלגוה פקע שם מטה מינה ושם טומאה אף על גב דהדר הדרוה והרי היא מטה לא הדרא טומאתה ה"נ כיון דפקע שם ג' מנייהו בהפרדה ושם זימון על ידי שזימנו הראשונים עליהם אף על גב דהדור לכלל שם ג' לא הדרי לכלל זימון וכו' עכ"ל: הרי מבואר כיון ששעה אחת נתבטלו הזימון פקע שם זימון מנייהו. וכן מטה כיון שנחלקה פעם ושעה אחת פקע שם מטה מינה ואזלא לה טומאה. הוא הדין נמי בנדון דידן שרבי פלוני הראשון בא אליהם אותה שעה פקע זכות הרב השני וכיון דפקע זכותו שעה אחת פקע לגמרי אף על פי שלא שהה שם רק איזה ימים מה בכך שהרי כשבא להתם סברו הקהל שישאר לגמרי שם ונתייאשו מן הרב הב' הרי פקע זכותיה ותו לא הדר אפי' אחר נסיעת הרב הראשון. ועוד ראיה מהא דכתב הרב ב"י בטור חשן משפט הביאו בש"ע סימן כ"א מי שקנו מידו שאם לא יבא ליום פלוני וכו' יאבד זכותו וכו' ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים וכו' ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו יום הרי זה פטור מקנין זה וכו' וכתב הסמ"ע וז"ל. פירש וה"ל כאלו לא קנה בקנין מעולם ואפי' עבר ממנו האונס ולא בא מיד יבא כשירצה וכו' עכ"ל: הרי מבואר כיון שאירע שעה אחת שלא היה חיוב הקנין חל עליו פקע אותו חיוב ממנו לגמרי ותו לא הדר. אף על פי שהאונס ההוא עבר ממנו אח"כ אפי' הכי נפקע ממנו לגמרי החיוב ההוא הוא הדין בנדון דידן כיון שאירע שעה אחת שהקהל טבריא היו פטורים מהרב השני והיינו אותה שעה שהרב הראשון בא אליהם נפטרו ממנו לגמרי ואע"פ שאחרי כן מיד אחר איזה ימים נסע הרב הראשון מהם תו לא הדר עלייהו החיוב הראשון כיון דפקע שעה אחת פקע לגמרי: וליכא למימר כיון שלא שהה הרב הראשון שם סופו מוכיח על תחלתו שלא בא לטבריא כדי להשתקע אלא לראות תחלה איזה יכשר בעיניו טבריא או ציפורי