צמח צדק הקדמון כו

האדם אסור בהנאה הרי אני רשאי לומר כדי ליישב דברי ר"ת דאותו ראיה דמייתי התוספות בדם הנדה דאינו אסור בהנאה לאו ראיה הוא שכתבו התם וז"ל ועוד דנראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה וכו' עכ"ל. פירו' דבריהם כך הוא דהא דמת אסור בהנאה ילפינן מעגלה ערופה שם שם. ועגלה ערופה גופא לא נפקא אלא משום דכתיב בה כפרה כקדשים. ובקדשים העור מותר לאחר זריקה ואין העור בכלל בשר הוא הדין נמי בעגלה ערופה ובמת אין העור בכלל בשר. זהו כוונת התוס' בשינוייא דא. אבל לקושטא דמילתא לאו מלתא הוא דבריש פרק קמא דכריתות דף ו' דרשינן וערפו שם שם תהא קבורתו הרי נפקא עגלה ערופה מגופא דקרא מדכתיב וערפו שם. והא דיליף בפרק ב' דע"ז מדכתיב בה כפרה כקדשים כבר הקשו קושיא זאת שם בתוס' בד"ה כפרה כתיב בה וכו'. ומתרצים ועבדי צריכותא דערפו שם איצטרך דלא תהא מותרת לאחר עריפותה. וכפרה איצטרך דתהא כקדשים דאיתסר אף מחיים יעויין שם: וא"כ כיון דעיקר ילפותא דעגלה ערופה מגופא דקרא הוא מדכתיב וערפו שם ודרשינן שם תהא קבורתו ולא ילפינן מן לשון כפרה דסלקא דעתך למימר דאינו אסור עד לאחר מיתה כמו שכתבו התוספת התם. ודאי דהוי עור בכלל בשר ואסור בהנאה כבשר המת עצמו כשינוייא קמא דתו' פ' דם הנדה וכמו שכתבו נמי בפשיטות בחולין ובסנהדרין: שאלה י"ד שמעתי הוגים ומצפצפים. ומתוק להם מדבש ונופת צופים ואינן יודעים כי כבר דברו מזה רבני קשישא. ומהם הדבר הוקשה. ועשו כהוגן והניחו לישראל מנהגן: והוא מה שנוהגין בכל תפוצת ישראל להזהר בשעת התקופה מפני הסכנה מן המים ומכריזין בבתי כנסיות אותו שעה שהתקופה נופלת. ונתפשט המנהג לחשוב ימים ולילות שוות לעולם כמו שהן בניסן ותשרי ומתחילין לחשוב השעות מתחלת הלילה י"ב שעות הוי לילה וי"ב שעות הוי יום. ואין מחלקין בין ימים ארוכים. ולילות ארוכים. כגון בתמוז וטבת אלא לעולם מחשבין י"ב שעות ללילה וי"ב שעות ליום. ומתחילין לחשוב מתחלת הלילה: והנה רוצים מקצת לחשוב יום ולילה על פי מהלך החמה בכל יום ויום שלעולם בחצי היום עומדת החמה על ראשו של אדם בין בימות החמה בין בימות הגשמים ולעולם שש שעות אחר חצי היום הוי לילה ונמצא בתמוז שהיום ארוך אם תפול התקופה ז' ומחצה בלילה אין לחשוב השעות מתחלת הלילה אלא ג' שעות קודם לכן כי אז היום ארוך שמחצות היום עד חשיכ' הלילה הוא ט' שעות. ובאמת מיד שש שעות אחר חצות היום מיקרי לילה אף על פי שלא שקעה החמה. וכן בטבת שהיום קצר ומחצות היום עד חשיכת לילה אינו אלא שלש שעות מכל מקום לא מיקרי לילה אלא עד שש שעות אחר חצות היום והיינו שלש שעות אחר חשיכת לילה: והם אינן יודעים כי כבר דבר מזה בעל הלבושים בסוף הלכות ר"ח בביאור רחב. בדבור המתחיל עוד יש לי למסור בידך סוד אחד מסודי העבור וכו'. יעוין שם. וכתב בסוף וז"ל. אף על פי שהעולם אינן נזהרין אלא במספר שעו' מתחלת הלילה אבל עיקר ההקפדה ראויה להיות על השעות שכתבתי ושומר פתאים ה': עכ"ל. הרי כתב בהדיא אף על פי שראוי היה להקפיד שלא לחשוב השעות מתחלת הלילה אפילו הכי לא רצה לבטל מנהגן של ישראל ומצא לו סמך שומר פתאים ה': וכן מצאתי נמי בלקוטי מהרי"ל שכתב וז"ל תקופה הנופלת בלילה היה מונה לה השעות משקיעת החמה בין בימות החמה בין בימות הגשמים. והיה נזהר בה ג' שעות בין מלפניה בין מלאחריה עכ"ל. וכן כתב נמי בתשובת מהרי"ל בסימן קס"ג שהיה חושש לתרי ספקא. יעויין שם: הרי לא כתב אלא שהוא היה מחמיר לעצמו והיה נזהר מלפניה ומלאחריה ג' שעות. אבל לאחרים לא היה מורה למנו' אלא משקיע' החמה בין בימות החמה ובין בימות הגשמים. ואגב אמינא לפרש דבריו הא דכתב שהיה נזהר ג' שעות מלפניה ומלאחריה לא שבכל פעם היה נזהר ג' שעות מלפניה ומלאחריה. אלא לפעמים מלפניה ולפעמים מלאחריה. והיינו אם תקופת תמוז היתה נופלת בלילה כגון ז' ומחצה בלילה היה נזהר מלפניה ג' שעות דלפי חשבון מכוון מיקרי לילה מיד ו' שעות אחר חצות היום דהיינו ג' שעות קודם חשיכה. וכשהיתה נופלת תקופת תמוז ביום כגון בז' ומחצה על היום היה חושש ג' שעות מלאחריה כי אז הלילה קצר ועד ו' שעות אחר חצות הלילה מיקרי לילה אף על פי שכבר האיר היום ג' שעות אחר חצות הלילה מכל מקום לא מיקרי יום אלא עד ו' שעות אחר חצות הלילה. ובטבת הוא בהפך כגון שתקופת טבת היתה נופלת בד' ומחצה בלילה היה נזהר ג' שעות מלאחריה משום דלפי חשבון מכוון לא מיקרי לילה אלא עד ו' שעות אחר חצות היום אף על פי שמיד אחר ג' שעות הוי חשיכה וכשהיתה נופלת ביום בד' ומחצה על היום היה נזהר ג' שעות מלפניה כי אז מיקרי יום מיד ו' שעות אחר חצות הלילה אעפ"י שלא האיר השחר אלא עד אחר שעה ט'. וזה ברור. ומכל מקום לא החמיר אלא לעצמו אבל לכל העולם לא החמיר אלא הניח להן מנהגן לחשוב השעות מתחלת הלילה: ולכך הוריתי שלא ישנו מנהג קדמונים: ולפי שלא רצו להשגיח בדברי וצויתי לשאול את פי הרב הגדול זקן ויושב בישיבה בק"ק קרקא הוא הגאון מהר"ר ליפמן בעל תוספת י"ט שהוא יודע מנהגן של ישראל כמעט בכל תפוצותיהם שהיה מורה הוראה בק"ק פראג ובק"ק ווינא ובארץ רוסיא ונתגדל בארצות אשכנז. וזה אשר השיב בכתיבת ידו: וז"ל נשאלתי על דין התקופות שאנו נזהרין מפני הסכנה ולכן מכריזין בבה"כ אותה שעה שהיא נופלת ובתקופת תמוז וטבת יש ספק כיצד מחשבין והסכים השואל לחשוב השעות שוות לעולם כמו שהן בתשרי וניסן אף שלפי התכונה ושינוי אריכות הימים או הלילות אינו כן. ואני אומר שכפי האמת ה"ל שלא להכריז כי אם כפי אריכות וכו' אלא שהניהוג הוא כהסכמת השואל וכבר קדם הרב בעל הלבוש בדבר הזה ואמר על המנהג דשומר פתאים ה' והנני מוסיף על דברי הרב הזה שאף אם יהיו מכריזים כפי אריכות וכו' אכתי לא יצאו מידי הלצה זו דשומר פתאים ה' כי החשבון שאנו מכריזין על פיו בין שיהיה כפי הסכמת השואל או כפי אריכות וכו'. הנה יסוד מוסד על חשבון צ"א וז"ח לא יזח והוא תקופת שמואל שעל פי החשבון האמצע ואינו אמיתי שהוא על פי תקופת רב אדא. אלא על כרחינו צריכין לומר שאותו הסכנה כך היתה מימות עולם על פי חשבון האמצעי. ואם כן גם שבחשבון האמצע אף על פי שהיה יותר נכון להכריז כפי אריכות וכו' עם כל זה מנהג עוקר הלכה וכך נתיסד המנהג מפני שנודע למיסדי המנהג שכך היתה גזירת הסכנה. וכלל גדול כל שההלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. דברי דובר שלום ודורש טוב הטרוד יום טוב הנקרא ליפמן בן לא"א הר"ר נתן ז"ל ה"ה לוי העלי"ר יום הששי ג' מנחם בקראקא לפ"ק עכ"ל: הרי כמה רבני קשישא גדולי האחרונים אשר חיבוריהם נתפשטו בכל תפוצת ישראל הוא הרב מהרי"ל אשר האיר עיני ישראל בפסקיו ובתשובותיו ובחיבוריו. והרב בעל הלבושים. והרב