צמח צדק הקדמון כה

צלול מן הגיגית ההיא בין שהגיגית עומדת בתוך הבית ובין שעומדת בין הכרמים אם דרכן לימשך שם יין צלול דהיינו שיש להם בתי הגתות בין הכרמים ואין להתיר בשום מקום ושאני הכא ק"ק ניקלשפורג שקונים מן הגיגית בין הכרמים משום שאין להם בתי הגתות בין הכרמים ואין דרכן לימשך כלל יין צלול מן הגיגית התם אבל באותן מקומות שבתי הגתות שלהם עומדים סמוכים לכרם ודרכן למשוך יין צלול מגיגית העומדת בין הכרמים ודאי דאסור לקנו' מאותן גיגית: שאלה יג מטה עוזך ישלח ה' מציון לובש צדקה כשריון. גבר מזוין בהלכות מצוין אבהן ובר אוריון האלוף מהר"ר נפתלי צבי כהן לאל עליון יסתרהו ה' בסתר כנפיו בעוז חביון: על אשר בא מכ"ת בשאלה אזור מעור האדם אי שרי לכהן לחגור אותו או לא הנה לפי שאלת מכ"ת דנראה ליה דלישראל ודאי שרי אלא שמסתפק אי שרי לכהן או לא הרי משנה שלימה היא בחולין פרק העור והרוטב דף קכ"ב אלו שעורותיהן כבשרן פירש רש"י שעורותיהן מטמאין כבשרן עור האדם ועור חזיר של ישוב וכו' ועור חטוטרת של גמל וכו' וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורה חוץ מעור האדם ע"כ הרי מבואר במתני' בהדיא דעור האדם מטמא אפילו כשהיא עבודה אלא דמסיק התם בגמרא לחד לישנא דכשאינה עבודה מטמא מדאורייתא. וכשהיא עבודה אינה מטמא אלא מדרבנן משום גזירה שמא יעשה ממנה שטיחין וכן פסק הרמב"ם פ"ג מהלכות טומאת מת שכתב וז"ל עור האדם כבשרו ואם עבדו כל צרכו או הילך בו כדי עבודה הרי זה טהור מן התורה אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר המת גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבוד עורות האדם וישתמשו בהן עכ"ל הרי מבואר בהדיא שעור האדם אסור לכהן ואפילו עיבדו אסור מכל מקום מדרבנן: אלא שלפי זה כיון שעור האדם שעבדו אינו אסור אלא מדרבנן היה אפשר לומר לפי מה שנראה משאלת מכ"ת שהכהן צריך לאזור ההוא לרפואה מותר הכהן לחגור בו וראיה לזה מהא דאיתא בברייתא פרק קמא דע"ז דף י"ג הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות וכו' וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם ואם היה כהן מטמא בחוץ לארץ לדון ולערער עמהם וכשם שמטמא בחוץ לארץ כך מטמא בבית הקברות וכו' ומסיק בית הקברות היינו בית הפרס דרבנן וכו'. האי מבואר שהתירו לטמאות בטומאת דרבנן כדי להציל הממון כל שכן שיש להתיר לרפואה שהוא להציל הנפש אם אינו אלא טומאה דרבנן: והגם כי מילתא דפשיטא הוא שיש טפי להתיר לרפואה ממה שיש להתיר להציל ממון מכל מקום לרווחא דמילתא יש להביא ראיה לזה מאיסורי הנאה שכתבו הפוסקים הביאה הרב בהג"ה ש"ע מי"ד סי' קנ"ה דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה וכו' הרי מבואר שאפילו בדבר שאיסורו הוא איסור הנאה בין הנאת גוף בין הנאת ממון התירו אם הוא לרפואה דטפי יש להתיר לרפואה משיש להתיר בשביל הצלת ממון מכל שכן דבר איסור שהתירו משום ממון כגון טומאה דרבנן שהתירו משום ממון לא כל שכן שיש להתיר אם הוא לרפואה: כלל הדברים שלפי שאלת מכ"ת דהיה נראה ליה דלישראל ודאי שרי ולא בא בשאלה אלא אי שרי לכהן היה אפשר לומר דאסור לכהן לחגור אותו אם לא שצריך אותו לרפואה דאז שרי לכהן לחגור אותו: אבל לקושטא דמילתא נראה לי לומר דאפילו לישראל אסור לחגור אותו והיינו משום דמת אפילו גוי אסור בהנאה ועור המת כבשרו . **(הגה לבן המחבר וכך הם דברי הב"י בש"ע סי' שמ"ט דפסק דמת גוי אסור בהנאה ודבריו תמוהי' המה דהרי מבואר ומוכח מתוספות בבא קמא דף י' בד"ה דכתבו בפשיטו' דמת גוי מותר בהנא' ולכך צריך לשור ולא אדם וע"ש וראיה לדבריה' מגמרא סנהדרין פרק כ"ג גבי דוד שקידש למיכל בק' ערלת פלשתי' ומסיק שם דהוי קדושין דחזי לשונרא והוי שוה פרוטה והרי הפלשתים הרוגי גוים היו כמבואר בקרא ויך את הפלשתים וגו' לפ"ז מתי גוים מותר בהנא' אף כי דהרשב"א בתשובותיו סי' שס"ה השיב לשואלו ומסיק לאיסורה. אפי' מת גוי יעיין שם אבל לעניות דעתי לא כתב אלא שדחה בזה דברי השואל:)** דהכי משמע ממה שכתבו התוספות התם בחולין דף קכ"ב בד"ה עורות אביו ואמו שטיחין וכו' וז"ל ואף על גב דמת אסור בהנאה ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין וכו' מ"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהיה טמא אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא וכו' עכ"ל הרי כתבו בפשיטות דעור האדם אסור בהנאה: וכן הוא בהדיא בתוספות בסנהדרין פרק נגמר הדין ריש דף מ"ח בדבור המתחיל משמשין ממשמשין גמרינן וכו' שכתבו וז"ל וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרינן בהעור והרוטב דבר תורה עור אדם טהור ומפני מה אמרו טמא מפני שלא יעשה אדם בעורות אביו ואמו שטיחין אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומפרש ר"ת דאף על גב דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירי להו לאינשי טומאה מאיסורא וכו' עכ"ל: הרי מבואר בהדיא דעור האדם אסור בהנאה מדאורייתא אלא שבנדה פרק דם הנדה דף נ"ה כתבו התוספות בד"ה שמא יעשה שטיחין כו' לחד שינוייא דעור האדם אינו אסור בהנאה שכתבו וז"ל וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרינן שם שם מעגלה ערופה וי"ל דטומאה חמירי להו טפי וכו' ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה וכו' הרי כתבו בשינוייא בתרא דאין העור אסור בהנאה אבל מכל מקום טפי יש לסמוך אשינוייא קמא כיון שכתבו עוד בתרי דוכתין בחולין ובסנהדרין כשינוייא קמא דעור האדם אסור בהנאה ממה שיש לסמוך אשינוייא בתרא דאינו אסור בהנאה: ועוד אפילו אם תמצא לומר דהתוספות בפרק דם הנדה נראה להו עיקר שינוייא בתרא וס"ל דאינו אסור בהנאה מכל מקום כיון דר"ת כתב בהדיא בסנהדרין פרק נגמר הדין שאסור בהנאה וכן בפרק העור והרוטב הרי יש חילוק בין בעלי התוספות איכא מאן דאוסר ואיכא מאן דשרי ודאי דאזלינן לחומרא ואסור בהנא' כיון דהוא איסור דאורייתא: וכן משמע לי נמי מלשון הרמב"ם דעור האדם אסור בהנאה מהא דכתב בפ' י"ד מהלכות אבל וז"ל המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו וכו' עכ"ל הרי דקדק וכתב אסור בהנאה כולו חוץ משערו. משמע דהעור נמי אסור דאם לא כן הל"ל חוץ מעורו ומשערו: ועוד זיל בתר טעמא שכתב חוץ משערו מפני שאינו גופו. ועורו הוה גופו. לכך נראה דעור האדם אסור מדרבנן: ועוד נראה לי דהאי שינויא בתרא דכתבו התוס' בפרק דם הנדה דאין עור אדם אסור בהנאה שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה כלל. ואע"פ דהשגתי קצרה להבין דבריהם ומכל שכן להשיג עליהם מכל מקום כיון דר"ת כתב בהדיא דעור