צמח צדק הקדמון רכ

בתוספות שם דף ל' בד"ה אבל נרבעו וכו' ויש להביא נמי ראיה מדין רביעה עצמה דאפילו בשני עדים ליכא חיוב מיתה דיליף בגמרא ואת הבהמה תהרוגו אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא שלא יאמרו על ידי בהמה זו נסקל פלוני ואם האדם אינו נידון לא גרמה הבהמה שום תקלה מכל שכן הבהמה אינה נידונת דמיתת הבהמה לאו מצד עצמה היא לפי זה האידנא דאדם אינו נידון פשוט הוא דבהמה אינה נידונת ומותרת לשחוט: הג"ה זו שייך בסימן מ"ז קודם וכן יש להוכיח וצריך עיון לדינא דאיתא בגמרא חולין פרק כל הבשר דף קי"א אמר רב יהודא אמר שמואל קערה שמלח בה בשר וכו' ומסיק אלא אמר רבא האי אפשר למטעמא והאי לא אפשר למטעמיה פירש רש"י האי אפשר קודם שיתננה בכותח והאי דם הקערה לא אפשר למטעמיה לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנ' היתר עכ"ל. והרמב"ם כתב בפ"מ מהל' מאכלות איסורים אהאי מימרא דשמואל וז"ל קערה שמלח בה בשר וכו' אסור לאכול בו רותח לעולם וכו' ומפרש הב"ח בסימן ס"ט דלא תימא דוקא מיד אחר המליחה קודם שהדיחוה אסור וכו' אבל אחר שהדיחוה וכל שכן אחר יום או יומים שרי לכך כתב לעולם לפי זה הוי פגום הטעם בקערה מכל מקום אוסר רש"י אפילו טעימא בעלמא ולא אכילה מהרש"ל כתב אהך מימרא מכאן יש ללמוד פעמים שקונין בשר מן הטבחים ואין ידוע אם מלוח הוא אם לאו אסור לטעום בו בלשונו ע"כ משמע רק טעימה בלשון ולא אכילה: בסימן נ"ב שייך הג"ה זו ולענ"ד אף אם קצתן מושחין הדוד ליכא איסורא דמושחין הדוד למטה בשולי הדוד נגד האש ובודאי איכא ששים בתוך הדוד נגד המשיחה מה שמושחין למטה בשילו הדוד והסמ"ק כתב והביאו ב"י בש"ע י"ד בסימן צ"ב וז"ל טפה שנפל על דופן הכלי מספקא לן בפרק דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי אי לא הלכך כשנפלה נגד הרוטב ויש ברוטב ששים מן הטפה מותר וכו' לפי זה משום משיחת הדוד ליכא איסורא בדיעבד ומכ"ש היכא דאיכא ספק אי מושחין אי לאו ודאי דשרי: הג"ה זו שייך קודם והנה גם וכו' בסוף סימן ס"א ועובדא דא אתא לידי פה ק"ק טריבט"ש ונשאלתי על זה והייתי מצדד להיתרא בראיות והוכחות וגם רציתי להסתייע ממתניתין בפרק ב' דבכורות המקבל צאן ברזל וכו' ולדות פטורות מן הבכורה ומוקי בגמרא כיון דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה וכו' והתם ודאי בדינא דידהו משמע ונדון דידן קיבל הגוי מעות ובדיניהם מעות קונה, ואחר כך מצאתי נדון זה מבואר בכתבי קודש תשובת א"א מ"ו ז"ל ומייתי ראיה זו בשם גיסי הגאון מהור"ר גרשון נר"ו שהיה אב"ד ור"מ בווינ"א ומייתי שדחה בעצמו ראיה זו ממה שכתב מהר"ם מינץ בתשובה סימן ה' דמנהג תגרי גוים אינו מועיל להפקיע קדושת בכור ומוכיח מדמצריך מהר"ם תרוויהו כסף ומשיכה ובחנם דחה עצמו דבריו כאשר יבואר דלא דמי נדון דידיה לנדון דידן ואילולי דמסתפינא הוריתי להיתרא דאיתא בתוספות בפרק בתרא דע"ז דף ע"א בד"ה רב אשי וכו' וזה לשונו אלא סגי שיקנם בפרוטה ואעפ"י ששוה יותר מכפליים אפילו הכי אין לחוש משום בטול מקח שאנן סהדי שהישראל גומר ומקני לגוי כדי להפטר מן הבהמה דהיינו מן הבכורה ע"כ יעויין שם לפי זה אף שלא מכר כדין שאר קנייה המקח מכל מקום מהני דגמיר ומקני בלב שלם כדי שלא יהא איסורא בידו דלא שביק אינש היתרא וכו' ונוכל לומר שהקנה לגוי מקום במעות זה כדי להפטר אף שלא אמר להגוי שמקנה לו המקום מכל מקום מהני וראיה לזה מעשיית מלאכה עם בהמת ישראל בשבת על ידי הפקר והסכמת כל הפוסקים אפילו להפקיר בינו לבין עצמו ואפשר אף במעות לחוד נמי מהני בנדון דידן אעפ"י שבשאר קניינים אינו קונה מעות לחוד מכל מקום הכא קונה דהכא גוי סומך דעתו שיזכה גם בדינינו שהקנהו ישראל בקנין גמור אי לאו איסורא קעביד ישראל והכי מוכח מלשון התוספות שם שכתבו אפילו הכי אין לחוש משום ביטול המקח שאנן סהדי וכו' משמע דמפני זה סומך דעת הגוי ות"ה מייתי בשם תוספות א"נ אף שיש לגוי זכות בגזל מפקיע קדושת בכור מכל שכן אם זוכה בדיניהם וסומך דעתו שיזכה גם בדינינו ומ"ש מהר"ם מינץ בסימן ה' דמנהג תגרי גוים אינו מועיל להפקיע קדושת בכור ודאי מנהג אינו מועיל דגוי אינו סומך דעתו וגם הישראל אינו סומך דעתו ובנדון דידיה לא היה הישראל אסיק דעתיה משום היתר בכורה ושמא דא גמיר ומקני אבל מעות קונה בדיניהם בודאי ואם מכר משום היתר בכורה גמיר ומקני ישראל ודאי מהני אליבא דתוס' כאשר הוכחנו כבר והא דמצריך מהר"ם תרוייהו כסף ומשיכה כבר נשדא ביה נרגא בתשוב' מהרמ"א ובתשובת משאת בנימן דדוקא לכתחלה משמע לפי זה בנדון דידן מכר משום היתר בכור מהני להפקיע הבכורה הנראה לעניות דעתי כתבתי: בסימן ס"א הנה גם מכ"ת וכו' ואני אומר אי היה ביניהם מקח וכו' במעות לחוד וכו' שייך הג"ה זו (והכי מבואר בתוספוא כמבואר להבא) הג"ה זו שייך בסימן ס"ה קידם ולן לא סבירא וכו' במקום שמסיים עכ"ל (יע"ש סתירה על שאלת השואל יעויין שם במקומו) ולי נראה להיפך דאדרבא אם נתכוונה לשום כוונה אמרינן מילתא דלא רמיא ואם לא נתכוון לשום כוונה ואמר השתא ברי לי לא אמרינן מילתא דלא רמיא ויש להביא ראיה מגמרא חגיגה דף י"ט אמר רבי אליעזר טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה מיתיבי וכו' מאי לאו אינו מחזיק כלל פירש רש"י בין שהחזיק דהיינו שכיון בשעת טבילה לדבר קל בין שלא החזיק עצמו לכלום שוב אינו מחזיק וכו' ומשני אם לא החזיק מחזיק פירש"י אם לא החזיק לשום דבר מחזיק לכל דבר אבל אם הוחזק לקל אינו מחזיק לחמור: בסימן ס"ט שייך הג"ה זו הנה לעניות דעתי אין מקום לקושיא זו דדברי הרשב"א נכונים וברורים בטעמם המה ומלשון הטור דמייתי הרשב"א נמי מוכח וז"ל הרשב"א בתורת הבית הארוך דף ק"ג ומסתברא שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בדבר שהמתיר עתיד לבא או שהוא בידו להתירה על כל פנים וכו' אבל כל דבר שאין