צמח צדק הקדמון רכא

המתיר בא בודאי וגם אינו בידו כגון ביצה וגבינה של ספק טריפה שאינן ודאי שתלד התרנגולת והבהמה ולא שתשהינה י"ב חודש וכן אין בידו להתירן אין זה קרוי בשום מקום דבר שיש לו מתירין ולפיכך נראה לי שהן וכו' ובטילין כביצה של ודאי טריפה וכו' עכ"ל ליישב דבריו דפתח בחדא המתיר עתיד לבא או בידו להתירו על כל פנים ומסיים בתרתי וגם אין בידו להתירו גם הלשון ולא שתשהנה י"ב חודש אינו מובן ולא כתב שאינו ודאי שתלד ותהיה י"ב חודש אלא כוונתו של הרשב"א דאף שאינו בודאי שיבא על כל פנים הרי הוא בידו להתירו דהיינו שיקיים אותה י"ב חודש ואם תחיה י"ב חודש יהא לה היתר והוי דבר שיש לו מתירין ולכך כתב ולא שתשהנה שנים עשר חודש דלשטתו אזיל שפסק בתשובה דאסור להשהות ודאי טריפה ואפילו אם ראינו שחיה י"ב חודש אמרינן שנחלפה ומכל שכן ספק טריפה דיש לחוש שיקילו באריכות הזמן והכי כתב נמי הפרישה לתרץ קושיות הב"ח בסימן נ"ז בטור י"ד לכך מייתי הטור בשם רשב"א בלשון אחר וכתב הלכך ספק ביצת טריפה אעפ"י שאפשר שתטעון התרנגול' או תחיה י"ב חודש מותרת כולם פירוש יותרו כולם אבל כיון שספק הוא וכו' פירוש לפי שלעולם בספק הוא דאסור להשהותן ממילא לא הוי דבר שיש לו מתירין בזה מיושב נמי קושיות הב"י דפתח בחדא וכו' דהא בהא תליא אם אינו בידו להתירו דהיינו שאסור לקיימו ממילא הוי עולמות בספק הוי נמי אינו בודאי שיבא המתיר וליתא לקושיית השואל כלל שיהא מותר מכח ממה נפשך דהממה נפשך מצד אחד הוא דלעולם הוא בספק שאסור להשהותו ודו"ק: בסימן פ' בד"ה וליכא למימר דילמא שאני וכו' ריש דף קט"ו יש טעות סופר שורה זו (כמו שכתב הרב ברג"ה ש"ע סימן ק"ג סעיף ד'): הסופר שהעתיק הספר הלז למדן היה ולא עיין שפיר וכתב מלבו שורה זו (כמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע מי"ד סימן ק"ג סעיף ד') וטעות דמוכח הוא באשר בכתבי ידי עצמו של א"א מ"ו ז"ל לא נמצא: בסימן צ"ז בסופו אף כי מה שכתב המחבר א"א מ"ו ז"ל דבריו דברי נכונים ונכוחים המה בראיות ארוכות ומוכרחות כאשר יראה למעיין אבל האריכות בזה אך למותר דהנימוקי יוסף מייתי בפשיטות בבבא בתרא פרק מי שמת וז"ל ומתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן דהא אינו קונה אלא לאחר מיתה כירושה וכיורש חשוב המקבל וכי היכי דשני אחים יורשים לא מצי חד מנייהו למימחל מנתיה דחבריה ה"ה הכא עכ"ל ומכל מקום אמינא טעמא למילתא אף על גב דאחים שחלקו הוי כלקוחות מכל מקום אינו יכול למחול דבשלמא גבי מוכר נשאר אצלו שעבוד גופו של לוה כמו שכתב הרא"ש ז"ל וא"א מ"ו ז"ל הביאו אבל גבי יורשים דנשאר שעבוד גופו של לוה אצל מורישם ממילא אין להאחים שעבוד הגוף על הלוה כלל ממילא כשמכר אח זה חלקו לאח השני לא נשאר אצלו שעבוד הגוף של לוה לכך אינו יכול למחול ומתוספות והרא"ש נמי יש להוכיח דהאחים אינם יכולים למחול ולהזיק זה את זה דאיתא בתוספות פרק מי שמת דף קמ"ז בד"ה המוכר וכו' וז"ל היינו דוקא לענין שיש לה לשלם מה שנתנו הלקוחות וכו' והכי מייתי נמי הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דף ג' והביאו הב"י במחודשים שלו בטור ח"מ סימן ס"ו אבל אם אין לו לשלם אינו יכול למחול ולהזיק ללוקח ומחילתו אינו מחילה מעיקרא ונדון דידן שפיר מיקרי אין לו לשלם ומזיק ללוקח ודברי הב"ח תמוהים המה במה שהשיג על הב"י בטור ח"מ בסימן מ"ז דלא דק הב"י בתשובת הרא"ש הנ"ל ולדעתי יפה דקדק עיין שם דכלל דברי הרא"ש שם הוא אם האלמנה נשבעת אין לה שוב אינה מחוייבת לישבע שום שבועה ושלא גבתה כתובתה זהו דוקא אם אינה יכולה למחול אבל אם היתה יכולה למחול לא היתה נפטרת בשבועת אין לה דשמא עשתה קנוניא עם היתומים היורשים שמחלה להם כמו שכתבו התוספות בבבא קמא דף פ"ט גבי בעל וכו' עיין שם ממילא אם הדין דהמוכר שטר חוב יכול למחול אפילו אין לו מכל מקום היתה צריכה לישבע שלא עשתה קנוניא דהיינו שמכרה בטובת הנאה ואחר כך מחלה בקנוניא ממילא אין לה מכח כתובה ויש לה על כל פנים לפרוע שעשתה קנוניא אלא ודאי דאף בזאת אינה יכולה למחול נגד מי שמכרה כתובתה בטובת הנאה משום בשאין לה אינה יכולה למחול והסכמת כל הפוסקים שהמוכר שטר חוב יכול למחול קאי על יותר ממה שנתן הלוקח אבל מה שנתן צריך להחזיר לו לפי זה יפה דק הב"י בהרא"ש בכלל הנ"ל ודו"ק היטב: בסוף סימן ק"ה מעשה בא לידי שחתר זאב ממטה לארץ לתוך הדיר וחטף שני כבשים ואכל אותם ונמצא מחוץ לדיר הכרס מכל הכבש ולא נדרסו האחרים הנשארים בדיר להכשיר הנשארים בדיר ממשמעות הלשון או"ה סימן נ"ז וזה לשונו אבל אם קטע ראש אחד מהם או אפי' שאכלה כולה והמית ג"כ קצת בדריסה וכו' חוששין לכולן וכו' עכ"ל ומדכתב אפילו שאכלה וכו' מאי רבותא אתא לאשמועינן אם לא אכל והמית עוד בדריסה פשיטא חוששין לכולן דראינו שלא נח רוגזיה אלא אפילו שאכלה בודאי נח רוגזיה מכל מקום אם דרס יותר חוששין ונדון דידן אכל יותר וראינו שאכל כל שובעו ונח רוגזיה ולא דרס יותר פשיטא שאין חוששין להנשארים בדיר הנראה לענייות דעתי כתבתי: תושלבע