צמח צדק הקדמון ריז

מלו בניהם במדבר ולא שאר שבטים והכי איתא בכמה דוכתי במדרש הרי מבואר שלא היו נמולים ונתחייבו בפדיון ואפשר בנדון דידיה מה שהביא ר"א ב"ח בתשובתו מיירי בהמילה ופדיון חלים ביום אחד הדין עמו משום דהמילה נלמד מוישכם אברהם וגו' לכך אין ספק לפדות בכור זה אחר שלשים אף שמשהינן למול עד אחר כלות שני חדשים הנראה לעניות דעתי כתבתי דברי בן המחבר אריהודא ליב: שאלה קכ"ט נשאלתי טבח ישראל שהחליף פרתו עם גוי ערוני על פרתו מה שיש לו בכפר אצל גוי אחר והטבח ישראל מסר מיד פרתו לגוי לרשותו והישראל הניח פרתו אצל הגוי ותוך זמן זה ילדה פר והוא בכור ואחר כך הלך הישראל לכפר ורצה ליקח פרתו וראה שהיא חיגרת ורוצה הישראל לחזור מהחליפין באומרו כי התנה עם הגוי בשעת החליפין אם יכשר בעיניו הפרה והגוי מכחישו שלא התנה כלום ואותו ישראל היה חייב לגוי סך מה ותבע הגוי לישראל לשלם לו וישראל טוען מקח טעות ויקח הפרה בפרעונו והגוי רוצה לחזור מהחליפין אך שישלם לי מזומן. אם יש לכופו לישראל להחזיק הולד לבכור או לא: תשובה הנה לכאורה היה נראה לצדד להיתר לפטור מן הבכורה מכח התנאי שהתנה ישראל לראות הפרה אם יכשרה בעיניו ממילא אין דעת הגוי סומך על המקח שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמיר ומקני דהכי איתא ברמב"ם מהלכות מכירה פרק י"א והביאו הטור וב"י בח"מ סימן ר"ז. ואי משום שמשך הגוי הפרה לרשותו ובין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש הוי קנין גמור דהוי משיכה ומעות והסכמת כל הפוסקים דקנה ואין חילוק בין קנה ישראל מגוי או גוי מישראל והכי מוכח מגמ' פרק ב' דבכורות ופרק בתרא דע"ז והוה נמי כידו והרב המגיד כתב שאין דין אסמכתא במאי דמוחזק עתה ביד הקונה אפילו בדינינו ממילא סומך דעת הגוי על המקח ולפי זה ודאי חייב ישראל בבכורה ואף על גב דבדינא דידהו כל זמן שלא יצא עדיין מרשותו חייב באחריות והוי יד גוי באמצע והכי מייתי בעל מ"ב בתשובה סימן ל"ה מכל מקום בנדון דידן לא שייכי כיון שהוא משך בפרה של ישראל והפרה של גוי עומדת ברשות שאינה של שניהם ומכל שכן היכא דהגוי יוכל לזכות בדינינו שיתרצה לדון בדינינו וגם הוא רוצה בחליפין ממילא חייב הישראל בבכורה: מכל מקום לאו כלום הוא משיכה זו כיון שהתנה ישראל לראות הפרה ועתה היא חיגרת ולא סמך דעתו שיקנה אותה ישראל ממילא משיכה זו שלא על דעת הקנייה היא ואינו קונה ובאינו מתכוין לקנות מוכח בדוכתין טובא דאינו קונה כדאיתא בהדיא בגמרא יבמות פרק ג' דף נ"ב הא למה זו דומה לעודר בנכסי הגר וסבר שהוא שלו דאינו קונה ע"כ ואיתא בגמרא בבא בתרא דף נ"ד אמר שמואל האי מאן וכו' שם בתוספות בדבור המתחיל אדעתא דציבי וכו' אלא אם כן מתכוין לקנות וכו' אלא אם כן מתכוין לקנות וכו' וכן כתב הפרישה בטור ח"מ סימן ר"ז דומה לנדון זה אם לא לקח מתחלה בתורת קנין אינו קונה עד שיתכוין ובדינא דידהו נמי הכי דיינא לפי זה הוי בהמת גוי ופטורה מן הבכורה ואף בלא תנאי הוה נמי יוכל לבטל המקח כיון שהיא חיגרת וזהו משום שמסכימים כל בני המדינה ודיני מקח וממכר שוים לאשה בדינים אלו. והכי מוכח מתוך הגמרא דכתובות דף ע"ו והוי מקח טעות ואינו של המקח כיון שלא ראה שמש אותה והכי איתא בהרמב"ם פרק ז' והובא בטור ח"מ סימן רל"ב ומכל שכן שהתנה ישראל עם הגוי לראותה: אבל אחר עיון קצת נראה להחמיר אי משום שלא משך לדעת הקנייה הרי כיון שהיה בחליפין ונקנה לישראל פרתו של גוי בכל מקום שהוא אף על פי שלא משך והכי איתא בהדיא בטור ח"מ סימן ר"ג ורכ"ג וברשותו ילדה וחייב בבכורה: וליכא למימר בגוי אינו שייך חליפין דדין חליפין נלמד מבועז והתם כתיב בישראל משמע אבל לא בגוי ואיתא בתשובת מהר"ם בסימן הנ"ל וזה לשונו והך נמי דהכה יהודי אל כף בסודר לא הוי לדידן שום קנין אפילו חליפין לא הוי וכו' דקיימא לן כרב ועוד אפילו ללוי לא מצינו חליפין לגוי דוקא כסף וכו' ואם כן מוכח מדבריו דאין חליפין בגוי וכן בתשובת מהרר"ש די מדינה סימן נ"ט השייך לח"מ משמע דאין חליפין קונה מגוי: הא ליתא חדא דאיתא בתוספות בכורות דף י"ג בד"ה אימא דגוי כלל וכלל לא וכו' ובתוספות פרקא קמא דקידושין דחליפין קונה בגוי והכי מייתי בעל ת"ה בסימן ע"ד ועיין שם וכן כתב מהרש"ל בים של שלמה בבא קמא פרק מרובה סימן י"ג והטור מייתי בשם ר"ת שהיה נוהג לשלוח הרשאה ביד גוי מטעם דחליפין נוהג בגוי וכך פסק הב"י ותו דזהו חליפין בתורת שיווי דמים ומכל שכן בעלי חיים קנין גמור הוא כמו משיכה וכסף והכי מוכח מתוספות שם ויעויין בהרב המגיד בפ"ה מה"מ ומלשון הטור נמי הכי משמע ומבועז נלמד חליפין סודר כעין נעל אבל חליפין בתורת שיווי דמים נוהג בגוי אליבא דכ"ע: ואי משום התנאי שהתנה הישראל לראותה והיא באמת חיגרת ואין הקנין חל דמאי שנא קנין במעות ומשיכה או בחליפין ואף אם נקנה בחליפין לא מהני הקנין הא נמי ליתא חדא דנוכל לומר מכל מקום סומך דעת הגוי על המקח ומחליף בשביל זה דבנדון דידן הישראל הוא טבח ומסתמא קונה לשחיטה ולא הוי מקח טעות דחגירת יהא נמי ראויה לו לשחיטה והכי מייתי הבית יוסף בש"ע סימן רל"ב סעיף כ"ג ועוד בנדון דידן שהגוי מכחישו שלא התנה כלל והוא מוחזק בפרה אף על גב שהישראל תופסו במעות שחייב לו והוי ישראל מוחזק ובדינינו חייב שבועת היסת ונגד הגוי הוא פטור דשבועה זו תקנתא דרב נחמן ותקנתא לגוי לא עבדינן כדאיתא בהגוזל עצים דף צ"ו אנן תקנתא לגוי וכו' עיין שם: מכל מקום יש לדחות חדא דהיאך יהא נאמן ויפקיע קדושת בכור שהוא איסור דאורייתא בלי שבועה ועוד משום שבדיניהם אם מודה החייב אינו יכול לטעון חייב לי ממקום אחר או טענת מגו רק צריך לברר בעדים הפרעון ממילא אינו יכול לתופסו בשביל המקח טעות והוי הגוי מוחזק ומהרר"מ מינץ מייתי בתשובה בשם תוספות פרק א"נ שכל זמן שיש לגוי תפיסה בבהמה אפילו בגזל פטור מן הבכורה ומכל שכן לחומרא להחזיק לבכור ובמקום שסומך דעת הגוי שיזכה גם בדינינו לפי זה נראה לכופו לישראל להחזיק הולד לבכור: אבל מכל מקום כיון שכל האחרונים הסכימו שהישראל נאמן נגד הנכרי דהרשב"א כתב בתשובה סימן קי"ח שהגוי אינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר יעויין שם והכי כתב הב"י והסכמת כל הפוסקים דגוי אינו נאמן אפילו להחמיר אם לא במסיח לפי תומו ובמילתא דרבנן כמ"ש הב"י בסימן ס"ט לענין הדחה אחרונה לפי זה הרי הישראל נאמן נגד הגוי: