צמח צדק הקדמון רטז

והכי מוכח נמי מתשובת ר"א ב"ח בסימן ע"ח דמייתי טעם ברמב"ם דנקט מדינה אחרת נמי לא משהינן וז"ל מצאתי למהר"ר איסרלן ז"ל שכתב באחד מתשובתו דבר חדש לא ראיתיו לאחד מן הפוסקים כלל וז"ל דדוקא בדראוי להסתפק שמא תעבור המצוה אז לא משהינן ליה אבל כשאין ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט התנא ובגדול עד שיבא ממדינת הים ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בארץ ישראל דלא משהינן אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל בגדול עד שיבא ממד"ה דלא משהינן דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממדינת הים ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה שקרוב הדבר שיבא משהינן וכו' ואף על פי שמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא חלוק בדבר שכתב מהרר"י ז"ל שכתב תלה בגדול עד שיבא מעיר אחרת אין שומעין לו שנראה כל שהוא בעיר אחרת בעלמא אף על פי שאינו במדינת הים אמרינן שהויי מצוה לא משהינן מכל מקום אפילו לדבריו יש לחלק ולומר דע"כ אלא התם משום דאין המצוה ודאית דכיון דההוא אח שבעיר אחרת ליתא קמן דנשייליה אם רוצה לייבם אלא שאחיו תולה בו שאפשר שייבם כשיבא ועדיין אפשר שאפילו אחר שיבא לא ירצה לייבם וכן הקטן וכו' וכל כהאי גונא לא משהינן מספיקא וכן נראה קצת גם כן מדברי הרמב"ם וכו' אבל היכי דאיתא קמן דלא מספקא בייבום אפשר דמשהינן וכו' ע"כ לפי זה לא משהינן אלא דוקא שידעינן בודאי שייבם אבל משום חליצה לא משהינן בדין זה קטן וגדול שוים דפסק כלישנא בתרא דגמרא: ומלשון הרי"בש בסימן תק"ט נמי משמע הכי שכתב וז"ל ומה שכתבו הקהל לכוף על החליצה וכו' וידעו אם יש בו ממש ראוי לכוף על החליצה דשהויי מצוה לא משהינן אפילו לקטן במקום גדול כדאיתא בפרק החולץ וכו' ע"כ והאידנא דאין הייבום נוהג והשוהויי הוא להשהות על הגדול לאו משום יבום הוא אלא משום חליצה הוא וכבר הוכחנו דגדול וקטן שוים בזה: והא דפסק הטור בסימן קס"א חליצת גדול עדיפא היינו אם שניהם רוצים אבל אין כופין אותו לחלוץ היכא דאיכא קטן שרוצה לחלוץ והכי כתב הדרישה יעויין שם ובמתניתין איירי שהקטן אינו רוצה לחלוץ ונדון דידן הקטן רוצה לחלוץ ולאח גדול יהא בכפויה ואף אם נאמר דתני התנא מדינת הים כמשמע כמדינת הים דלא שכיח ונדון דידן שכיח מיקרי וביותר כי לפי דברי בני משפחתו שמבקש שיפייסו בזוזי מכל מקום יש להביא ראיה שזה מיקרי לא שכיח ממה שהביא מהררמ"א בש"ע טור א"ח סימן קע"ג היכא דהיין ביוקר אף אם שכיח ומצוי הוא מיקרי אינו מצוי והוי שכר חמר מדינה ע"ש לפי זה יוקר מיקרי לא שכיח והיבם מבקש סך רב נמי לא שכיח מיקרי: גם יש להביא ראיה מגמרא בבא קמא אמר רב הונא הידור מצוה עד שליש במצוה אלא מעתה אי אתרמי תלתא מצוה קא יהיב לכולא וכו' ומשני וכו' וכתב הרא"ש שמעינן דאין אדם מבזבז הון רב בשביל מצוה אפילו מצוה עוברת כגון אתרוג וכו' ומכל שכן נדון דידן שהמצוה יקויים על ידי אחיו השני רק הידור מצוה דהיינו מצוה מן המובחר על ידי אח הגדול דאינם מחוייבים להוציא סך רב אף כי ראיה חלושה היא מכל מקום כיון שהעלובה נדון דידן יושבת בדודה שכולה וגלמודה ועדיין היא ילדה והתירה בכל דהו הנראה לעניות דעתי כתבתי דברי בן המחבר אריה יהודא ליב: ולהיתר הזה הסכימו על ידי הגאונים האלו: מחותני הגאון הזקן מהר"ר שמעון מפראג: וגיסי הגאון מהר"ר גרשון מווינא: וגיסי הגאון מהר"ר יעקב מניקלשפורג: והגאון מאובן מהר"ר אפרים כ"ץ: שאלה קכ"ח נשאלתי בבכור פטר רחם לאמו שנולד לשבעה חדשים וחששו למולו עד אחר כלות שני חדשים אי אביו חייב לפדותו מיד אחר שלשים יום או לא אלא ימתין מלפדותו ער אחר כלות שני חדשים: והנה לדעתי אין מקום לשאלה זו הרי כתוב ופדויו מבן חודש תפדה וכו' וילפינן מיניה דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל בגמרא שבת דף ק"ה ובדוכתין טובא והא דמשהינן אותו למול עד אחר כלות שני חדשים היינו משום דחיישינן שמא מתוך המילה יסתכן אבל לא משום חשש נפל ואם כן למה לא יתחייב בפדיון ואפילו ביודעין בבכור שימות אחר כך כגון דנעשה טרפה בתוך שלשים אם חיה עד אחר שלשים חייב לפדותו כיון דהשתא עדיין לא מת דאיתא במנחות פרק הקומץ רבה דף ל"ז ההוא גברא דאתיליד ליה ינוקא דהויא ליה תרי רישיא בעי כמה בעינא למיתב לכהן אתא ההוא סבא תנא ליה חייב ליתן לו עשר סלעים פריך איני והתני רמא בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפילו נטרף בתוך שלשים תלמוד לומר אך חלק ומשני שאני הכא דבגלגולת תלה רחמנא ופירש רש"י שומע אני אפילו נטרף נהרג בתוך שלשים נמי חייב דאף על גב דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה אפילו הכי אתא למימר אם לא נהרג הוי חי שלשים ובכור מעליא הוא אך חלק אך פדה תפדה והא נמי נטרף דמי שהר' לא יחיה בגלגולת תליא רחמנא לפדיון בכור דכתיב חמש שקלים לגלגולת והאי אית ליה תרי ואי משום אך חלק השתא מיהא לא מת עכ"ל רש"י וברייתא זו דתני רמי הובא בפרקא קמא דבבא קמא דף י"א ופירש רש"י נמי התם נטרף היינו נהרג: הרי מבואר דלא ממעטינן מקרא דאך פדה וגו' אלא נהרג ממש תוך שלשים דאינו חייב לפדותו אבל כשהוא חי עדיין לאחר שלשים אפילו בשהם יודעים תוך שלשים שבודאי ימות אחר כך כגון שהיה טריפה שניקב באחד מאיבריו שאין כמוהו חיה או שיש לו שני ראשים שבודאי לא יחיה אפילו הכי חייב בפדיונו אם הוא חי עדיין לאחר שלשי' כיון דהשתא לאחר שלשים שחל עליו פדיונו עדיין. לא מת ואם כן מכל שכן בסתם ולד ששהה שלשים ויצא מכלל נפל דחייב לפדותו: ואפילו לפי מה שדחו התוספות פרש"י התם במנחות ובבא קמא דפי' נטרף נהרג ומפרשינן בשם ר"ת דנטרף בתוך שלשים דקאמר רמי דאינו חייב לפדותו היינו טריפה שניקב באחד מאיבריו ולא מת ממש תוך שלשים אלא שעדיין חי וממילא לדידהו בשידעינן בודאי שימות כגון דנטרף בתוך שלשים למאן דאמר דטריפה אינה חיה פטור מפדיונו אפילו אם חי עדיין לאחר שלשים ולמאן דאמר דטריפה חיה אפילו הכי פטור מגזירת הכתוב כמו שכתב הרא"ש בפרקא קמא דבבא קמא הא מכל מקום לא פטר ממיעוטו דאך פדה וכו' אלא דוקא טריפה למר כדאית ליה משום דאין כמוה חי ולמר משום גזירת הכתוב אבל לא במקום שאין חשש טריפה לפי זה כיון שהוא לאחר שלשים שיצא מכלל נפל פשוט הוא שחייב בפדיון: ואי משום שלא לפדותו בעוד שהוא ערל ולא נכנס לברית עדיין והכי מייתי ר"א ב"ח בתשובה סימן ע"ט בתינוק בכור שחלה להקדים המילה לפדיון שאלמלא קבלת הברית אין חיוב למצות פדיון כלל: הא נמי ליתא וכי מה ענין בכור למילה דהרי תחלת דין פדיון בכור יוכיח האמור לישראל במדבר כדכתיב קח את הלוים כל בכור וגו' ואת פדויי השלש וגו' ואותן בכורי' שנולדו במדבר כולם לא מלו היו כדפרש"י בזאת הברכ' וללוי אמר וגו' שבט לוי