צמח צדק הקדמון רטו

אם ימות הקטן מכל מקום ישאר הגדול ומה שאין כן גבי קידוש לבנה אין המצוה ודאית כלל אם ישהה המצוה. כי שמא לא יזרח הלבנה כלל מאי אמרת גם כאן שמא ימות הקטן וגם הגדול ויעבור על המצוה למיתה דתרי לא חיישינן והכי איתא ריש פרק ד' אחים למיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן: ומ"מ יש ליישב בדוחק דשפיר מייתי ראיה מנדון זה לקידוש לבנה דמלשון הטור והרמב"ם מוכח דהטעם במתניתין אלא אומרים לו עליך המצוה וכו' לא קאי אבבא שנייה ובגדול עד וכו' רק על בבא ראשונה ובקטן עד שיגדיל בזה שייך עליך המצוה ולא כמשמעות פרש"י במתניתין וז"ל שכתבו אמר הגדול המתינו עד שיגדיל הקטן אין שומעין לו אלא אומרים עליך המצוה וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין הקטן ממנו בשנים וכו' אלא אומרים לזה שבכאן או חלוץ וכו' עכ"ל ולא סיים אלא אומרים לו עליך המצוה ומלשון ת"ה מוכח דסבר נמי כטור והרמב"ם דמייתי פלוגתא דגמרא וזה לשונו וראיה מהא דגרסינן פרק החולץ וכו' ופריך עליה ממתניתין תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך המצוה או חלוץ וכו' ואי סלקא דעתך וכו' ובגמרא לא הוזכר בתוך קושיות המקשה אלא אומרים לו עליך וכו' אלא צריך לומר דסבירא ליה בבבא זו בקטן עד שיגדול שייך הטעם עליך המצוה אבל לא גבי בגדול עד שיבא וכו' ומייתי נמי וזה לשונו ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממדינת הים ליתני עד שיבא ממדינה למדינה וכו' אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא וכו' משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממדינת הים ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן וה"ה בנדון דידן עכ"ל: לפי זה לא מייתי הראיה אלא מבבא שנייה ובגדול עד וכו' ולא מייתי תחלת הבבא להוכיחא ותדע דמאי נקט ובקטן עד שיגדיל וכו' כי בזה באמת אינו עובר המצוה כי שכיגדיל הקטן או ייבם או יחלוץ ואם לאו מוטל על הגדול ומכל מקום אין שומעין לו דאומרים לו עליך המצוה משום שמא ימות הקטן ואף שאינו עובר המצוה מכל מקום שהייה בחנם יהא אבל בגדול דאין יכול לומר עליך המצוה לעולם יכול הקטן לדחותם ולומר עתה יבא עתה יבא ותעבור המצוה לעולם ולכך לבסוף נמי לא מייתי הת"ה רק אבל ממדינה למדינה וכו' ולא הזכיר בבא זו ובקטן וכו' לפי זה שפיר מייתי ראיה מדין זה לקידוש לבנה עיין שם אבל דחוק הוא: והא דמייתי אלא דוקא קטן וכו' משום שמא ימות וכו' לפום ריהטא קשה למה באמת נקט התנא עד שיגדיל הוה ליה למיתני סתם תלה בקטן אין שומעין לו משום דאומרים עליך המצוה אלא לאורויי דדומיא זה לזה כמו שחיישינן בזה למיתה כמו כן גבי זה שלא יבא לעולם ותעבור המצוה אף שאין לחוש גבי קטן שתעבור מכל מקום בלאו הכי טעמא דמוכח הוא שאין שומעין לו משום עליך המצוה: ואם יאמר האומר אי בריחוק הדרך תליא מלתא הוה ליה לתנא לפרש דבריו איזה מיקרי קרוב ואיזה מיקרי רחוק כדמפרשי בדוכתי טובא במס' אהלות ובכתובות דף ו' התלוליות וכו' ובגיטין דף ע"ח זרק קרוב לו וכו' ובנדה דף י"ד נמצא על שלה וכו' אלא מוכח הטעם בדלא שכיח תליא מלתא הא ליתא אדרבא בדין זה אינו צריך התנא לפרש דבכל דוכתין דמפרשי איזה מיקרי קרוב ואיזה מיקרי רחוק הכל לפי עניינו ולא שוים המה הריחוק בכולן וכן הקירוב אבל הכא טעמא דמתניתין כדמסקינן בגמרא משום שהויי מצוה ומיד הוי שהויי מצוה ואין זמן לריחוק זה לכך לא רצה התנא לפרש שיעור הריחוק כי שהויי מועטת נמי הוי שהויי: ויש להביא ראיה ממה שמביא הב"י בטור י"ד סימן רס"ח דאיתא בהחולץ תנו רבנן גר שבא להתגייר וכו' קבל מלין אותו מיד וממתינן עד שיתרפא ואח"כ מטבילין אותו מאי טעמא שהויי מצוה לא משהינן וכו' מביא הב"י וז"ל ועל מה שהוצרך הטפת דם ברית ביום השמיני יש לתמוה דהיכן מצינו בגר שיצטרך יום שמיני אדרבא אמרינן קיבל מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן וצ"ע ע"כ והניח הב"י קושיא זו בצ"ע תו איתא שם בב"י וז"ל וכתב הרב המגיד בפרק י"ד מהלכות אסורי ביאה שדקדקו קצת מפרשים למה אין מטבילין אותו מיד קודם שימול משום דשהויי מצוה לא משהינן ע"כ ומצינו המילה נתרפא ביום הרביעי לפי זה אי לא חיישינן לשהויי מצוה אף לשהויי מועטת למה הניח הב"י קושייתו בצ"ע וגם מאי מקשין המפרשים זהו לא מיקרי שהויי על שמונה ימים או על ארבע ימים אלא תלמודא דידן מיקרי שהויי מצוה אפילו שהויי מועטת ואפילו על יום אחד נמי יש להביא ראיה דמיקרי שהויי מצוה מתשובת ת"ה שנשאל על פדיון הבן שחל יום ל"א ביום השבת אי לפדות קודם יום א' כי היכי שלא יבא לידי שהויי שהוא מבן חודש תפדה והשהייה היא שם רק יום אחד ובקושי התיר כמו שהאריך שם ומלישנא דמתניתין נמי מוכח הטעם דנקט התנא מדינת הים משום ריחוק הדרך כמדינת הים ולא משום דלא שכיח דתני בקטן עד שיגדיל ובגדול עד וכו' בחד בבא הרי קטן עד שיגדיל זהו שכיח בודאי שיגדיל ובגדול עד וכו' ממדינת הים זהו לא שכיח אלא להכי תנא בחד בבא דכמו שזה בודאי יגדיל והגדול בודאי יבא ממדינת הים מ"מ אין שומעין לו כי שהויי מצוה הוא ונקטי הרמב"ם והטור עיר ומדינה אחרת לאורויי דמיד דהוי שהויי מצוה ואי נקטי מדינת הים הוי משמע דוקא רחוק מאוד כמו מדינת הים וממילא גבי נדון דידן ודאי רחוק הוא: ואם יאמר האומר דזה לא מיקרי רחוק דאיתא בתשובת מהר"ם סימן קס"ד דאין נקרא חילוק ארצות אלא אותן שנפרדו בלשונם דאם תאמר שלעזיי"א וריינו"ס ופראנקי"ן מיקרי חילוק ארצות אם כן איך יתכן שארץ ישראל היתה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ולא היה. פס. רק ג' ארצות ע"כ והב"ח בטור א"ה סימן קס"א כתב בהדיא נמי דמדינת הים לאו דוקא אלא לכל מקום רחוק קרי מדינת הים וזה לשונו ולפי שלא נמצא גבול לריחוק זה נקט מדינה אחרת דהיינו דחלוקים בלשונם הוי ליה מקום רחוק וכו' ואשכחן וכו' לעיל ריש סימן ע"ה עכ"ל והתם מייתי תשובת מהר"ם לפי זה נדון דידן פולין ומערהרין אינם חלוקים בלשונם ולא הוי מקום רחוק: הא נמי ליתא נדון דידן אינו דומה לדין מהר"ם ובאמת תימה על הב"ח שמדמה זה לזה דתשובת מהר"ם קאי אדין אשה שאין מוציאין אותה ממדינה למדינה דאית לה קפידא שאינה רגילה בלשונם והטעם הוא שעולות עמו וכו' אף שהוא קרוב מאוד מיקרו רחוק כי היא חוששת שאינה רגילה בלשונם אבל גבי יבום דהטעם הוא משום שהויי מצוה מה לי בחילוק לשונם וזה שנה ומחצה שזקוקה היא ואין לך שהויי מצוה גדולה מזה. והיבמה אינה מחוייבת לילך אחריו כאשר כתבתי וחוץ מזה יש נמי לצדד להית' דבמתניתין מיירי בתולה בגדול פרש"י לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך והכי מוכח בגמרא דעיקר הוא ייבום ע"כ ומכל מקום אין שומעין לו ובתשובת ר"מ מטראנ' חלק ב' סימן קל"ג איתא וז"ל ולהכי תנו תלה בגדול אין שומעי' לו אף על גב דאיכא למיחש שמא הגדול ייבם ואיכא מאן דאמר מצות יבום קודמת מכל מקום חליצת קטן שבכאן עדיפי טפי מספק יבום הגדול משום דשהויי מצוה לא משהינן מכל שכן בנדון דידן שהקטן רוצה לחלוק ובזמנינו שאין היבום נוהג ואין לך שהויי מצוה גדולה מזה: