צמח צדק הקדמון רי

לפרש דאיך שיהי' תנאי כתוב בענין שיועיל אלא בא לומר אם הוא כתוב בענין המועיל אז מועיל משום תנאו ולא אמרינן דלשופי דשטרא בעלמא כתבוהו בהרשאה ואחריו נמשכו הסמ"ג והטור וב"י וכתבו ממש כלשונו: וכן הוא במשמעות דקדק לשונו שכתב וז"ל לפיכך אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות וכו' עכ"ל הרי לא נקט בלשונו לפיכך אם כתוב ליה בין לתקון בין לעוות וכו' שיהא משמע שלשון זה עצמו כתוב בהרשאה אלא נקט בלשונו לפיכך אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות וכו' משמע דלשון זה בין לתקון וכו' לישנא דידיה הוא דהרמב"ם שבא לומר לפיכך אם התנה עמו שיהא מורשה שלו בין לתקון בין לעוות כלומר שעשה עמו תנאי שנעשה מורשה שלו בין לטובה בין לרעה וזה דנקט בלשונו בין לתקון בין לעוות כאלו נקט בין לטובה בין לרעה או בין לזכות בין לחובה ולא בא השתא לבאר בענין מה ובלשון מה שיועיל או לא יועיל אלא בא לומר שאם התנה בענין המועיל שיהא מורשה שלו בין לזכות בין לחובה מועיל התנאי ולא כדסלקא אדעתיה דמקצת לומר דלא יועיל ורוצים לדמות ללישנא דזיל דון וזכי וכו' דאפילו הכי לא הוי אלא שליח כמו דסלקא אדעתיה דההוא שואל בתשובת הרא"ש כלל ס"ב סימן ג' וכבר ביאר הרא"ש דלא דמי לזיל דון וזכי וכו' בתשובת שאלה ההיא ולכך הוסיף הטור על דברי הרמב"ם וסיים וכתב וז"ל. וכל שכן אם פירש בה מחילתו כמחילתי עכ"ל דהן הן הדברים של אביו בתשובה הנזכרת. דכיון דלא היה צריך למכתב כך וכתב ליה ודאי לתנאי גמור היה מתכוון והכל לפי תנאו: כלל הדברים דנראה לי נכון דהא דכתבו הרמב"ם והסמ"ג והטור דאם התנה עמו בין לתקון בין לעוות מועיל אפילו למחול היינו דוקא דכתב ליה כך בבבא קמייתא ועשייתו כעשייתי וכו' דהתם לא צריך למכתביה ולמה כתב אלא לתנאי גמור נתכווין אבל אי כתב האי תנאי לבסוף כמו בהרשאה שלפנינו שאנו דנין עליה לא מהני האי תנאי למחילה כיון דשם צריך למכתביה כדפירשתי: ובהכי ניחא תשובת הרשב"א ותשובת הרא"ש ודברי המרדכי במרובה בשם פסק ר"י ור"מ שאינם סותרים להרמב"ם והסמ"ג והטור בדין זה: שאלה קכה הילל בן שחר כצמר צחר מכסף נבחר האלוף התורני נ"י פ"ה כמהר"ר הילל יצ"ו: את אשר שאל מכ"ת באשה אחת שבקטנותה נמלטה מחרב רעה מארצות רוסי"א בגזירות הקהלות היא ויודעת מקום מולדתה ושמו' אביה ואמה רק שאינה יודעת אם אביה היה כהן או לוי או ישראל ונשאת לאיש והמליט' זכר שהוא פטר רחם לה אי חייבין לפדותו או לא משום שהאשה הנזכרת חקרה ודרשה על אביה ואמה מארחי ופרחי ואמרה לה אשה אחת שהיא היתה מכרת אותם ושאמה היתה אחותה ושאלה אח"כ האשה הזאת לאשה הנכריה הנ"ל אם היא יודעת שאביה היה כהן או לוי או ישראל אז אמרה לה שאביה היה לוי ונסתפק מכ"ת אם יש להאמין לאשה הנכריה ההיא או לא דחיישינן שלא הכירה אביה ואמה אלא שאמרה כך כדי שתסייע לה דרך צדקה כאשר בקשה אחר כך ממנה וצדד מכ"ת לכאן ולכאן עד שלסוף כתב שיש להקל כיון דאיכא כמה ספקות ובלאו הכי כתב הרב ב"י בש"ע מטור י"ד סי' ש"ה דבספק המוציא מחבירו עליו הראיה: הנה מתוך דברי מכ"ת נראה דמשמע ליה למכ"ת דאין לפוטרו מפדיון אלא משום שהאשה הנכריה הגידה על אמו של זה הבכור שהיא בת לוי אבל בלאו הכי היה חייב בפדיון אעפ"י שאין אביו ואמו עצמן יודעים אם היא ישראלית ודאית ולכך עשה מכ"ת שאלה מזה: והא ליתא אלא הדין פשוט הוא אפילו אי לא היתה האשה נכריה מגדת שאמו של זה הבכור היא בת לוי היא פטור מפדיון כיון דאין מי שמכיר אותה וגם היא אינה יודעת שהיא ישראלית ודאית הרי אינו חייב בפדיון אלא מספק וכל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה דמשנה שלימה היא במס' טהרות פרק ד' ספק בכורות אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה בין טמאה ובין טהורה שהמוציא מחבירו עליו הראיה: ולא תימא דילמא דוקא היכא דאיכא ספק בעיקר בכורה אם הוא פטר רחם או לא הוא דמיקרי ספק ואמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה אבל היכא שהוא ודאי פטר רחם אלא שהספק הוא מצד אחר כגון שמא היא בת כהן או לוי לא מיקרי ספק לענין שהוא פטור מפדיון דפשוט הוא דליכא לחלק בכך דכל ספק ממון אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה וזה שאנו מסתפקים בו דלמא אמו בת כהן או בת לוי היא מיקרי נמי ספק: אע"ג דרובא דעלמא ישראלים הם ולא כהנים או לויים מכל מקום לא אזלינן בתר רובא כדי להוציא ממון מיד המוחזק כדאיתא ריש פרק הפרה וריש פרק המוכר פירות המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אומר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול שיאמר לשחיטה מכרתיו לך וכו' ומסיק התם טעמיה דרב משום דזיל בתר רובא ורובא לרדיא זבין ושמואל סבירא ליה כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא דהמוציא מחבירו עליו הראיה והילכתא כשמואל בדינא וכן פסקו כל הפוסקים: ובזה נתיישבו דברי הרב ב"י אהא דכתב הטור י"ד סימן ש"ה וז"ל שפחה שילדת ואחר כך נשתחררה וכו' פטורין מן הבכורה נתעברה השפחה והגויה ובעודן מעוברת נשתחררה השפחה ונתגיירה הגויה וילדו חייבין בבכורה ספק אם ילדו קודם שנשתחררה ונתגיירה אם לאו פטור וכתב הרב ב"י וז"ל ומ"ש ספק אם ילדה קודם שנשתחררה ונתגיירה אם לאו פטור מימרא וברייתא בפרק הזרוע עכ"ל והתם במתניתין בפרק הזרוע דף קל"ד לא מיירי אלא במתנות כהונה ולא לענין בכורה אלא דמדמה דין פדיון בכור למתנות כהונה ויש לתמוה לכאורה למה לא מייתי הרב ב"י משנה דטהרות דלעיל דקתני בהדיא גבי בכור דספק בכור פטור דהמוציא מחבירו עליו הראיה אלא משום דאפרש לומר דלמא דוקא ספק שהוא בעיקר הבכורה כגון שהוא ספק אם הוא פטר רחם הוא דמיקרי ספק ואמרינן ביה המוציא מחבירו עליו הראיה ובהא מיירי במתניתין דטהרות אבל היכא דהוא ודאי פטר רחם אלא שהספק הוא מצד אחר כגון ספק נולד קודם שנתגיירה או לאחר שנתגיירה דלמא בכי האי גונא לא מיקרי ספק לפוטרו מממון לכך כתב הרב ב"י דיליף ממתנות כהונה דתנן בהזרוע בספק זה דהיינו שהוא פטר רחם ודאי אלא שהוא ספק שנולד קודם שנתגיירה או אחר כך דאמרינן ביה המוציא מחבירו עליו הראיה הוא הדין נמי לענין פדיון בכור כיון דאינו אלא משום ממון דינו כדין מתנות כהונה והמוציא מחבירו עליו הראיה: ומשום הכי דקדק הרב ב"י בש"ע סימן ש"ה סעיף י"ג וכתב וז"ל מי שהוא ספק אם חייב בפדיון פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל הרי נקט שהספק הוא אם חייב בפדיון ולא נקט סתם מי שהוא ספק בכור אינו חייב בפדיון וכו', אלא משום דמיירי בגונא שהוא ודאי פטר רחם אלא שהספק הוא אם חייב בפדיון מחמת ספק אחר דשמא נולד קודם שנתגיירה אפילו הכי פטור והיינו משום דהוא דומיא דמתנות כהונה דלית בהו קדושה אלא ממון בעלמא והמוציא מחבירו עליו הראיה הוא הדין ספק בכור שהוא בכי האי גונא שהוא ודאי פטר רחם אלא ספק הוא שמא אינו חייב בפדיון דשמא נולד קודם שנתגיירה פטור משום דבממון אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה: