צמח צדק הקדמון רט

לך מן דינא וכו' לזכות הן לחובה וכו' שיהא יכול למחול על הכל: וכן נמי ממה שכתוב בלשון ההרשאה ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אין המורשה יכול להסתייע שהרשוהו אפילו לעוות משו' דלא כ' האי לישנא על הכונה זו שיהא המורש' יכול לעוות לו כגון למחול על חובו שלא כתב לו כן אלא מפני הצורך דכיון דכתב ליה וכל מה דמתעני לך וכו' שמורה שאינו אלא שליח אם כן מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לכך צריך למיכתב ליה ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' וכיון דצריך למיכתב האי לישנא לא דיינינן ליה אלא להך מלתא דצריך ליה ולא טפי אף על גב דאיכא טפי במשמעותה דומיא דלשון זיל דון וזכי ואפיק לנפשך דקיימא לן דאפילו הכי אינו אלא שליח משום דצריך למיכתביה כדי שלא יאמר הלוה ליה לאו בעל דברים דידי את לכך לא מהני אלא לזה ולא לכל מה דמשמע ליה מתוך לשון זה כגון להחזיק לעצמו הכי נמי האי לשון ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' כיון דצריך ליה למיכתביה לא דיינינן ליה אלא למאי דצריך ולא לכל משמעותיה: והכי כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ב סימן ג' וזה לשונו ועל הרשאתו שכתוב בה ומחילתו כמחילתי שאלת אי הוי מחילתו מחילה כיון שבהדיא נתן לו רשות למחול אף על פי שכתב בהרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ואפילו הכי קיימא לן דשליח שווייה ואינו יכול לעכב לעצמו הממון התם היינו טעמא לפי שצריך לכתוב לשון זה דאם לא כן הוא אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ולא בשביל שיהא הממון שלו אבל מחילה למה לכתוב לו בלא זה היה יכול לגבות הממון הילכך נראה דהוי מחילתו מחילה עכ"ל: הרי מבואר מדברי הרא"ש כל לשון יפוי כח וזכות דצריך למכתב לא דיינינן ליה אלא להאי מלתא דצריך ליה אבל לא לכל משמעות דיליה לכך לא מהני האי לשון ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שיהא יכול לעוות ממש דהיינו למחול כיון דצריך למכתב האי לשון כדי שלא ידחנו הלוה לא דיינינן ליה אלא למאי דצריך: וליכא למימר דלשון זה ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' שכתוב בהרשאה זו שלפנינו מועיל אפילו שיכול למחול לגמרי מפני שהוא לישנא יתירתא דכיון שכבר כתב ליה שהרשוהו הן לזכות הן לחובה מה צורך היה לו להוסיף ולכתוב עוד ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' שהרי כבר אמור כיון שכתב ליה הן לזכות הן לחובה אלא ודאי דלטפויי קאתי שיהא יכול למחול אפילו לגמרי: הא לאו מלתא הוא דאדרבא דלשון זה שאמר ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכ' מוכיח על שלא הרשוהו לעשות לו חובתו ממש דלאו מלתא באפי' נפשיה הוא לומר שגם זאת אני כותב לך שלא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' אלא סיומא דמלתא קמא הוא ופירושו דקמפרש למלתיה כלומר הרי אני אומר לך וכל מה דמתעני וכו' עלי הדר הן לזכות הן לחוב' וממילא ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כלומר בשביל כן כתבתי לך הן לזכות הן לחובה ולעולם אין כוונתו אלא על לזכות ולחובה שהדיינים יפסקו עליו ולא כדי שיהא הוא המורשה יכול לעשות לחובת המלוה שעשוהו מורשה וכיון דמצינן לפרש להאי מלתא דצריך ליה תו לא מפרשינן ליה למלתא אחריתי כדכתיבנא לעיל בשם הרא"ש דדוקא לשון מחילתו כמחילתי מועיל אפילו למחול משום דלא היה צריך לכותבו כלל ודאי דעל מחילה ממש היה מכוון אבל מלתא דצריך ליה למכתביה לא מפרשינן ליה לכל משמעותיה אלא לההוא מלתא דצריך ליה דיינינן ליה וטפי לא דומיא דזיל דון וזכי וכו': לכך נראה פשוט דהאי לישרא שכתוב בהרשאה וכל מה דמתעני לך מן דינא עלי יהא הדר הן לזכות הן לחובה ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אינו מועיל למורשה שיהא יכול למחול על כל החוב: והוא הדין אי הוי כתוב בהרשא' לשון זה גופא דנקטי הרמב"ם והסמ"ג והטור היינו בין לתקון בין לעוות במקום שכתוב בהרשאה זו שלפנינו לשון הן לזכות הן לחובה נמי דינא הכי דלא מהני ליה שיהא יכול למחול כיון דמצינן לפרש שלא היה מכוון אלא למה שיפסקו הדיינים אפילו לעוות כדמשמע מל' וכל מה דמתעני לך מן דינא וכו' ומה שהוסיף לומר ולא אוכל לומר לתקוני וכו' אינו אלא סיומא דמלתא קמא שמפרש דבריו כלומר וכל מה דמתעני לך מן דינא עלי הדר בין לתקון בין לעוות. וממילא ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל לא שיהא המורשה יכול למחול מעצמו אף על פי שכתוב בהרשאה וכל מה דמתעני וכו' בין לתקון בין לעוות: והא דכתבו הרמב"ם והסמ"ג והטור בפשיטות דמועיל הלשון בין לתקון בין לעוות אפילו לשיכול למחול כל החוב והרב ב"י הביאו בש"ע לפסק הלכה אית לן לאוקמי דלא כתבו כן אלא דוקא היכי שכתוב לשון זה בין לתקון בין לעוות בבבא קמייתא קודם בבא דזיל דון וזכי וכו' והיינו באותו בבא שכתוב ומעתה תהא ידו כידי וכו' ועשייתו כעשייתי שם הוסיף וכתב לו כך ועשייתו כעשייתי בין לתקון בין לעוות התם הוא דמהני לשון זה שיכול אפילו למחול על כל החוב כיון דלא היה צריך לכותבה, אי לא היה מכוון על שיכול לעשות חובתו ממש אלא ודאי דאפילו על מחילה קאמר דומיא להא שכתב הרא"ש על שכתב לו ומחילתו כמחילתי שהוסיף הטור וסמיך ליה ללשנא של הרמב"ם וכתב וז"ל וכל שכן אם פי' בה מחילתך כמחילתי דמשמע מפשט לשונו דמיירי נמי שבאותו בבא דכתב ליה ידו כידי וכו' כתב נמי מחילתך כמחילתי ולא היה צריך לכותבו אי לא היה למכוון מחילה ממש לכך דיינינן ללשון זה כמשמעתו אפילו על מחילה ממש וכן נמי אי הוי כתוב באותו בבא ועשייתו כעשייתי בין לתקון בין לעוות דיינינן ליה כמשמעותו שיכול אפילו לעוות לו ממש כיון דלא היה צריך לכותבו אבל אי לא כתב לו לשון זה בין לתקון בין לעוות או לשון כיוצא בזה הן לזכות הן לחובה בבבא קמייתא אלא אחר כך בבבא דכתב ליה וכל מה דמתעני לך מן דינא וכו' שם כתב ליה האי לישנא בין לתקון בין לעוות או כיוצא בזה כגון לשון הן לזכות הן לחובה לא מהני לשיכול למחול כיון דצריך התם למכתב האי לשון בין לתקון בין לעוות או לשון כיוצא בזה כגון הן לזכות הן לחובה כדי שלא יוכל לומר אחר כך לתקוני שדרתיך וכו' תו לא מפרשינן האי לישנא אלא למה דצריך ליה ותו לא כדפירשתי ומה שאומר ולא אוכל לומר לתקוני וכו' לאו מלתא באפיה נפשיה הוא אלא סיומא דמלתא קמא כדפירשתי: וכי תימא א"כ הוא דלא מהני האי לישנ' בין לתקון בין לעוות לכשיכול אפי' למחול כל החוב אלא דוקא היכי דכתיב לי' כך בבבא קמיית' דכתב ליה ידו כידי וכו' לא בסוף אחר וכל מה דמתעני ליה מן דינא וכו' אם כן למה לא חלקו כך בהדיא הרמב"ם והסמ"ג והטור והב"י דהוי להו לפרש דבריהם הא לא קשיא משום דהרמב"ם לא בא בדין זה אלא לומר דהכל לפי תנאו דלא תימא כיון דאית בהרשאה כמה לשונות של יפוי כח וזכות כמו זיל דון וזכי וכו' ואפילו הכי אינו אלא שליח ולא דיינינן ליה כמשמעותיה הוא הדין נמי שאר לשונות שיהיו כתובים בהרשאה לא יועילו ולא יהא דינו אלא כשליח בעלמא קמשמע לן דליתא אלא הכל לפי תנאו ולפיכך אי כתוב בפירוש שיהא מורשה בין לתקון בין לעוות. מועיל לו אפילו לכשיכול למחול כל החוב והכל לפי תנאו אבל לא נחית