צמח צדק הקדמון רח

יפוי כח וזכות הכתוב בהרשאה היה לו רשות אפילו למחול אף על פי שלא היה כתוב בו בפירוש שיהא יכול למחול מכל מקום נמצאו כמה לשונות בהרשאה המורים על שיכול למחול והמלוה טוען שבכל הלשונות של יפוי כח וזכות שבהרשאה לא היתה כוונתו שיהא מוחל שהרי לא עשהו מורשה אלא כדי להוציא: תשובה לכאורה משמע שהדין עם המורשה לפי נוסח שיש בהרשאה שלפנינו שיש לו רשות אפילו למחול מהא דכתב הרמב"ם בפרק שלישי דהלכות גירושין והסמ"ג בעשיין פרק ב' דף קס"ז עמוד א' והטור ח"מ סימן קכ"ג וז"ל הבא בהרשא' שמחל לנתבע או שמכר לו או מחל לו על השבועה או שעשה פשרה לא עשה ולא כלום שזה יאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות אפילו מחל לו על הכל מחול עכ"ל והרב ב"י פסק כך שם בש"ע: הרי מבואר מדבריהם שאם הרשוהו בין לתקון בין לעוות יכול המורשה אפילו למחול לו על הכל ואם כן הוא הדין נמי אי כתוב בהרשאה הן לזכות הן לחובה כמו בנדון דידן מהני שיכול אפילו למחול דמאי שנא הן לזכות הן כתובה מלשון בין לתקון בין לעוות וכשם דלשון בין לתקון בין לעוות מהני הכי נמי לשון הן לזכות הן לחובה מהני: ומכל שכן שהוסיף וכתב בהרשאה ולא אוכל לומר לתקוני א שדרתיך ולא לעוותי דלישנא יתירא הוא דלא היה צריך לכותבו כיון שכבר כתב ליה שהרשוהו הן לזכות הן לחובה אלא ודאי דלטפויי קאתי שיהא יכול אפילו למחול לגמרי הכי משמע לכאורה: אמנם לקושטא דמלתא אינו כן אלא צריך לשלם לו כפי מה שהיה שוה החוב משום דלא הרשוהו אלא לטובתו להציל חובו כולו או מקצתו אבל לא להזיקו ולמחול חובו ומה שרוצה המורשה להיות מסתייע מלשון יפוי כח וזכות שבהרשאה שמורה על זה שיהא מורשה יכול אפילו למחול לאו מלתא הוא דדומה נדון דידן למה שכתב הרשב"א בתשובה סימן אלף צ"ז הביאו הרב ב"י בקצרה בטור ח"מ סימן קכ"ג ובש"ע שם סעיף ו' ובסימן קע"ו סעיף נ': וז"ל הנני משיב בקצרה וכו' יפה דנו וכו' מיהו אם אמת כדברי שמעון שראובן מחל לגויה כל החוב אף על פי שאמר לו שמעון כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע דהא תנן בפרק החובל דף צ"ב וצ"ג ומייתי לה סוף פרק כיצד הרגל דף כ"ז קרע כסותי שבר כדי חייב היכי דלא אמר על מנת לפטור כל שכן היכי דהשליטו על החוב לטובתו להציל מידם ולא למחול להם דזהו כמו אתיא לידו בתורת שמירה דאפילו אמר בתר הכי קרע כסותי חייב כל שכן שלא אמר מעולם למחול שהוא חייב ויש לו לפרוע לפי אומדנא כמה היה שוה חלקו של שמעון למכור במעות מוכנים אבל לא יפרע לו כל דמי החוב וכו' עכ"ל הרשב"א בתשובה: הרי כתב הרשב"א אף על פי שאמר לו כשם שתעשה בשלך עשה בשלי והוא עשה כן גם בשלו אפילו הכי חייב לשלם משום דבלשון זה לא היתה כוונתו על מחילה אלא לגבות ולהוציא הכי נמי בנדון דידן לא היתה כוונתו על מחילה אלא לגבות ולהוציא: אף על גב דלא דמי נדון דידן להא דהרשב"א דהתם לא אמר אלא כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי ולא אסיק אדעתיה כלל שיהא הוא מוחל ויפסיד לעצמו ולא היה מתכוון אלא לגבות ולהוציא כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי אבל לא על מחילה קאמר דמהי תיתא יפסיד הוא לעצמו וימחול על שלי אבל בנדון דידן שאמר בפירוש הן לזכות הן לחובה הרי אסיק אדעתיה אפילו על מה שהוא לו לחובה ואם כן גם מחילה בכלל ה מכל מקום למדנו מדברי הרשב"א דכל מה שיכולין למימר דלא היה מתכוון למחול אמרינן כיון שאנו יודעים שלא העמידו אלא כדי להוציא ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן אף על פי שאמר בפירוש הן לזכות הן לחובה ואסיק אדעתיה על מה שהוא לו לחובה מכל מקום על מחילה לא אסיק אדעתיה כיון שמתחלה לא העמידו למורשה אלא כדי לגבות ולהוציא היאך יסיק אדעתיה שימחול על הכל ומה שאמר הן לזכות הן לחובה לא היתה כוונתו שיהא הוא עושה מעצמו חובתו אלא כלומר מה דמתעני ליה מן דינא שיפסקו עליו הדיינים הן לזכות הן לחובה מקבל הוא על עצמו כדמשמע כך מלשון ההרשאה וכל מה דמתעני לך מן דינא עלי יהא הדר הן לזכות הן לחובה אבל לא שיהא הוא המורשה לחוב לו מדעתיה דנפשיה שהרי מתחלה לא עשהו מורשה אלא כדי להוציא: והא דהוצרך למכתב ליה כלל הן לזכות הן לחובה היינו משום דאי לא היה כותב לו כך מצי למימר אחר כך לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וא"כ ידחנו הלוה ולא ירצה ליתן לו כלום משום דיאמר לו כיון דאינך אלא שליח ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אין לי ליתן לך כלום אי נמי המורשה עצמו לא יתרצה להיות מורשה אי מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' לכך צריך למיכתב ליה שהרשוהו הן לזכות הן לחובה דלא מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך: אבל מכל מקום לא היתה כוונתו שיהא הוא המורשה מדעתיה דנפשיה מצי למיעבד ליה מה דהוא חובה לדידיה אלא כוונתו היתה מה שיפסקו הדיינים עליו הן לזכות הן לחובה אבל לא מה שיעשה הוא מעצמו לחובתו ומכל שכן מחילה: וכן הוא בהדיא במרדכ"י פרק מרובה וז"ל פסק ר"י דמלשון הרשאות שכותבין ויהון להון רשות לקבוע זמן וכו' פירוש להביא עידיו וכו' וכל מה דמתעני ליה מן דינא פירוש הרי הוא שלוחי כל מה שהדיינים יפסקו לו בין לזכות בין לחובה אני מקבל עלי לפי שהוא במקומי וזה הלשון מועיל שלא יוכל המורשה לעכב לעצמו וכו' עכ"ל: תו התם במרדכ"י וזה לשונו ורבינו מאיר כתב שאין המורשה יכול לפטור ולמחול אלא לדון שכך כתוב בהרשאתו וישתעי דין וכל מה דמתעני ליה מן דינא קבלתי עלי בין לזכות בין לחובה אבל לבצוע לא נתן לו כח אלא א"כ יש עדים שכך כתוב בהרשאה שהרשוהו גם לפשר סוף דבר בסתם הרשאה שליח שוויה ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכו' עד כאן לשונו: הרי מבואר בהדיא מפסק ר"י שאפילו כשכתוב בהדיא בין לזכות בין לחובתו אין כוונתו אלא על מה שהדיינם יפסקו לחובתו אבל לא שיעשה המורשה מעצמו חובתו לכך אין במשמעות לשון זה שיהא המורשה יכול למחול: ויראה נמי אפילו היכי דהרשוהו בין לדין בין לפשר נמי דינא הכי דלא היתה כוונתו שיהא הוא יכול לפשר מעצמו אלא כוונתו היתה על פשרה מפי הדיינים אם לא שאמר בפירוש שיפשר מעצמו אבל כל זמן שלא ביאר בפירוש דבריו כך אפשר דיכול לבטל הפשרה ההיא משום דמצי למימר דלא היתה כוונתו אלא על פשרה מפי הדיינים מפני שאז תהיה הפשרה קרובה לדין על פי זכיותיו אבל שיתאפשר המורשה עצמו מדעתיה דנפשיה לא הרשוהו אם לא שפירש בהדיא אבל מכל מקום אפילו היכי דפירש בהדיא שיהא הוא יכול לפרש מעצמו אינו יכול למחול לגמרי דשאני פשרה ממחילה לגמרי דחזינן דלא העמידו למורשה אלא להוציא בין בדין בין בפשר אבל למחול לגמרי ודאי דלא הרשוהו לכך לא יוכל המורשה להיות מסתייע מלשון הרשאה שכתוב בה וכל מה דמתעני