צמח צדק הקדמון רו

**(והאיסור נעשה עתה בלישה בתוך הפסח ומכל מקום פסקו להיתר כל שכן בנדון דידן דהאיסור עצמו דהיינו החטה היא בעין ונזרק מתוכו וליכא כאן ממשות האיסור רק הטעם והטעם כבר נתבטל והסכמת כל הפוסקי' דאינו חוזר וניעור בפסח ואי משום כבוש דנכבש בפסח יום שלם והב"י פסק בסימן תמ"ז לאיסורא אם חממו תרנגולת בפסח וכו' הא ליתא דלא דמי דבשלמ' התם ודאי נתחמץ החטה אבל הכא דלמא לא נתחמץ החטה ובלאו הכי איכא ספק ספיקא דלמא היה העור ששים נגד המים הנשאר ואם תמצא לומר דלא הוי ששים מכל מקום שמא עתה נפל החטה אחר הבישול ואם עתה נפל ליכא מים כלל בתוך השומן:)** שלשו העיסה עכ"ל צריך לומר דאין דומה דהתם מיס מועטין והכא מי שריית מים מרובים ומכסים כולו כן נראה לעניו' דעתי עד כאן לשון הרב במסכת פסחים שלו: בכל זה אין סתירה למה שהוריתי להתיר בשומן שהותך כבר בטבת ונמצא אחר כך בפח חטה בשומן הנקרש דשאני תרנגולת צלויה דמיירי בה הרוקח שאוסרת החטה אותה משום דתרנגולת הודחה בפסח ונצלית סמוך להדחה שעדין נחלוחית המים על התרנגולת ולא נתבטל כח המים התם הוא דאוסרת שהמים גורמים להחמיץ אבל בשומן שהותך כבר קודם הפסח כמו בנדון דידן שכבר נתערבו המים ונתבטלו ופסק כח המים לגמרי על ידי הבשול אין להחמיר דהוי דומיא דיין שנפל לתוכו מים בשעת הבציר: ומה שמחלק הרב דשאני יין שנפל לתוכו מעט מים אבל מי שרייה הוי מרובה אפשר דמיירי נמי בכי האי גונא דנמצא בשומן רותח ששרו בפסח וקרוב לשרייה התיכו השומן התם הוא דמיקרי אותן מים מים מרובות והוא הדין נמי בשר יבש דמייתי הטור בסימן תס"ו בשם הר"ר אליעזר גרמיזא כשהוא מזיע מחמיץ משום דלחלוחית המים הם בעין עם הזיעה היוצא מן הבשר אבל בגוונא דידן שכבר פסק כח המים בבשול ונתבטל אין להחמיר: שאלה קכ"ג עובדא אתא לידי באשה שמת בעלה בלי זרע קיימא והיה לו אח א' מאביו שהיה דר במלכות פולין בק"ק לאדמיר ובא עד אחד והעיד שמת יבמה שם בק"ק לאדמיר על מטתו ואתת לקדמנא להתירה לשוק על פי העד הזה שהעיד על יבמה שמת: והוריתי שלא להתירה עדיין על פי העד הזה אלא צריכה תחלה לחקור אולי תמצא עוד אחד שיעיד כך או תשלח שמה לבית דין להוודע אם הוא אמת כאשר הגיד העד הזה כיון שהרא"ש מחמיר שאין עד אחד נאמן להתיר את היבמה לשוק כמו שכתב הטור א"ה בשמו בסימן קנ"ח אין להקל בסתם נגד הרא"ש: אף על פי שרוב הפוסקים הרמב"ם והרשב"א בתשובה סימן אלף רנ"ב וכן שאר פוסקים הרבה הביאם הרב ב"י התם בסימן קנ"ח כולהי סבירא להו דעד אחד מהימן גם ביבמה להתירה לשוק וסוגיא דעלמא אזלי כוותייהו שעד אחד מהני להתיר' לשוק וכמו שפסק נמי מהר"ם פאדווה בתשובה סימן פ"ט ודלא כהרא"ש דמחמיר. מכל מקום נראה דאין לסמוך על זה ולהקל בדבר אלא היכא דאיכא חשש עיגון כגון שמת היבם במדינת הים או שנהרג במלחמה וכיוצא בזה דליכא למיקם. עלה דמלתא התם הוא דסמכינן על עד אחד המעיד בדבר ברור ושרינן לה לעלמא משום דאם לא נאמין לעד אחד אפשר שתתעגן לעולם דשמא לא תמצא עוד מי שיעיד גם כן על מיתת היבם ותשאר עגונה לעולם לכך יש לסמוך אעד אחד שמעיד על מיתת היבם אבל היכא דאיכא למיקם עלה דמלתא כמו בנדון דידן שהעד הזה מעיד שהיבם מת על מטתו בק"ק לאדימר ששם יש קהל קודש ואם האמת כן הוא כאשר העיד העד הזה שמת היבם ימצאו רבים מהקהל ההוא שיהיו יודעים כמוהו אחרי שהיבם היה איש מפורסם ונכבד בהקהלה ההיא ויציאתו מן העולם עשתה רושם אלא שהדרך לשם קצת רחוק הוא ותצטרך היבמה להוציא ממון בשליחותה שמה לבית דין אבל חשש עיגון אין כאן מסתברא דאין להקל לסמוך על העד האחד להתירה לשוק: אעפ"י שהרמב"ם שמקיל בדין זה וסבירא ליה שעד אחד מתירה לשוק משוה דין יבם לדין בעל בכל הדינים הביאו הטור א"ה התם בסימן קכ"ח ובבעל עד אחד מהימן וסומכין עליו אפילו היכא דאיכא למיקם עלה דמלתא כמו שכתב מהרי"ו בתשובה סי' ט' והביאו הרב בהג"ה ש"ע מטור א"ה סי' י"ז סעיף ח' שמתירין על פי עד מפי עד ואין הבית דין צריכין לשלוח אחר העד הראשון אפילו כשהוא בעיר אלא סומכין על העד מפי עד לכתחלה ואם כן הוא הדין נמי במיתת היבם יש לסמוך על העד לחוד ואין צריכין לשאול יותר שהרי דינו של יבם שמת שוה לדין בעל שמת הא לאו מלתא הוא דודאי כל היכא דליכא פלוגתא בין הפוסקים אי עד אחד מהימן או לא אלא כולהו סבירא להו דמהימן כגון במיתת הבעל דליכא פלוגתא כלל ודאי דסומכין על העד האחד ואין צריכין לשאול יותר אפילו היכא דאפשר לשאול דכבר הוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד וכו' כדתנן בשילהי יבמות דלא חלקו בדבר כמו שכתב מהר"י ווייל בתשובה דלעיל פי' ט': ועם היות כי דברי הרב הגדול אינן צריכין חיזוק כי נראין דבריו מכל מקום כיון שהרב נדחק קצת בראיותיו נראה לי נמי להביא ראיה לזה דאין צריכין לשאול לעד הראשון אפי' באפשר לשואלו: מהא דאיתא בגמרא פרק שבועת העדות דף ל"ב עמוד ב' אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לבית דין דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא וכו' הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לה לדידה ולא אמר להו לבית דין פירש רש"י בעד מיתה **(הג"ה להרב בן המחבר בעד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובת' מן היורשי' שהוא פטור שאף על פי שעד א' מהימן בעדות זו והפסידה ממון בכפירתו כגון דאמר לה לדידה חוץ לבית דין מת בעלך ולא אמר עדותו בבית דין כשמכביעתו לפי שהיא יכולה לינך לבית דין ולומר מת בעלי ולא תהיה צריכה לשום עד דתנן האשה שאמרה וכו' והיא עצמה נאמנת וכו' ע"כ:)** הרי מבואר שהעד פטור על כפירתו בב"ד משום דלא היתה צריכה לעד הזה שרי לה במה שהגיד לה העד לדידה חוץ לבית דין ואם כן שפיר מוכח מזה דכל היכא שהאמינו חז"ל לעד אחד או לאשה וכו' אין צריכין לשאול יותר אפילו היכא דאפשר למיקם עלה דמלת' דאי לא תימא הכי תקשה למה יהא העד הזה פטור בכפירתו מטעם שלא היתה צריכה לעדותו כיון שהגיד לה חוץ לבית דין והיתה יכולה לומר לבית דין שמת בעלה הא מכל מקום צריכה היא לעדותו דצריכין הבית דין לשאול אותו כיון דאפשר לשואלו דבכי האי גונא דאפשר לשואלו אין סומכין עליה אלא ודאי דאין צריכין לשואלו אפילו היכי דאפשר לשואלו בלא טורח לכך פטור העד בכפירתו בב"ד: