צמח צדק הקדמון קפה

להכי: אם יאמר האומר כך מייתינן ליה ראי' מהא דאית' בהג"ה מרדכי מכתובות וז"ל כתב תלמידו של הר"ם וז"ל נ"ל מה שתיקן ר"ת להחזיר הנדוני' לאב לא על הבת לבד תיקן אלא אף על מיתת הבן תיקן ומה שלא הזכיר הבן משום דבצרפת נוהגות הבנות ליתן הנדוני' ולא החתן אבל אם היה הבן נותן הנדוני' ומת תוך השנה הנדוניא חוזרת גם לאביו וכן דנתי לפני הר"ם והודה לדברי עכ"ל הרי מבואר בהדיא אע"ג דבתקנה עצמה לא נזכר אלא נדוני' שמכניס האב להכלה בתו ולא נזכר מידי מנדוניא שמכניס האב להחתן בנו אפילו הכי מכניסין לכלל התקנה גם נדוניא של החתן שמכניס לו אביו והיינו משום דהטעם דעגמת נפש שייך בבן כמו בבת והא דלא הזכירו בתקנה נדונית בן היינו כדמפרש טעמא משום דלא היו רגילים להכניס נדוניא לבנו ולא אמרינן כיון דלא היו נוהגים ליתן נדוניא לבנו לא אסקי אדעתיה דר"ת שתיקן תקנה זו על נדונית הבן החתן ואין מכניסין זה לכלל התקנה אלא אמרינן כיון דטעם התקנה היינו עגמת נפש שייך בנדונית הבן החתן כמו בנדונית הבת הכלה הוי נמי בכלל התקנה ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן אף על גב דבתקנה עצמה לא נזכר אלא כתובת אשה ולא נזכר מידי משטר חוב שעושה אדם לאשתו מכל מקום הוי שטר חוב נמי בכלל התקנה כיון דעיקר טעם התקנה היינו נעילת דלת שייך בש"ח כמו בכתובת אשה מכניסן גם שטר חוב לכלל התקנה והא דלא הזכירו בהדיא ש"ח כיון דלא נהגו אלא בכתובה ולא נהגו בש"ח אבל מ"מ אם אדם עושה לאשתו ש"ח תמורת הכתובה הוי נמי בכלל התקנה ואינו נוטל' אלא ק' זהובים כמו בכתובה ולא אמרינן כיון דלא נהגו בש"ח לא אסקי אדעתייהו דמתקני התקנה על ש"ח אלא הוי נמי בכלל כמו בנדונית חתנים על פי מה שכתב תלמידו של הר"ם ז"ל הנ"ל: וכבר בארנו דעדיף נדון דידן מההוא דנדונית חתנים דהתם אף אלו לא היו מכניסין בכלל התקנה נדונית הבן החתן מ"מ לא היתה עיקר התקנה בטלה דעיקר התקנה דנשאר קיים גבי נדוניא הבת הכלה אפילו הכי מכניסין לכלל התקנה גם נדונית הבן החתן כיון דשייך ביה נמי טעם התקנה היינו עגמת נפש מכל שכן נדון דידן דאם אין אנו מכניסין בכלל התקנה גם ש"ח התבטל עיקר התקנה לגמרי דיהיו נמנעים מלהלוות ואיכא נעילת דלת לכך יש לנו להכניס בכלל התקנה גם ש"ח כדפירשתי לעיל: ולא תקשה מהא דכתב רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג חלק י"א סוף דף ס"ה אהא דאמר תנאי כתובה ככתובה וכו' וז"ל וכל זה דאמרינן בתוספות וכו' שכתב לה והוסיף לה או שכללה עם העיקר אבל אם כתב לה ונתן לה מתנה כך וכך אין דינה ככתובה וכל שכן אם כתב לה שטר מתנה בפני עצמו. ולפיכך נהגו לכתוב מתנה לחוד להוציאה מדין תוספות דכתובה. עכ"ל והרב ב"י מביאו בטור א"ה סוף סימן קי"ח: הרי מבואר אם כותב לה התוספות דרך מתנה בפני עצמה הוציא מכלל דין כתובה ואם אחר כך היא מפסדת כתובתה כגון שעוברת על דת או שהיא מזנה אינה מפסדת התוספת כיון שכתב לה התוספות בשטר בפני עצמו ולא כתב לה בעיקר הכתובה וגם לא הזכיר לשון תוספות כתובה אין דין שטר ההוא כדין כתובה. אם כן ה"ה נמי בנ"ד נימא הכי כיון דכתב לה ש"ח בפני עצמו הוציאו מכלל דין כתוב' ואם כן אף על פי שתקנו המתקנים על הכתובה אין לנו להכניס בכלל התקנה שטר זה הנעשה דרך חוב דכיון שעשה לה ש"ח בפני עצמו הרי הוציאו מדין כתובה לא דמי דהתם שאני דקאי אדין תנאי כתובה ככתובה דהתוספות הוי מדין תנאי כתובה ודינה ככתובה שאם הוא מפסדת כתובתה כגון שעוברת על דת או שהיא מזנה מפסדת נמי תוספות כתובה והוא רוצה להפסיד לעצמו ולעשות לה על התוספות חוב בפני עצמו או מתנה בפני עצמו להוציא מכלל דין כתובה כדי שלא תפסיד התוספות אפילו כשתהיה מזנה או עוברת על דת אנן מאי איכפת לן דיכול ורשאי כל אדם להפסיד לעצמו או להתחייב במה שאינו חייב אם אינו חב לאחרי' במעשה ההוא. לכך אמרינן דמהני הא דכתב לה התוספות דרך מתנה שטר בפני עצמו כדי להוציא מדין כתובה: אבל נדון דידן דמיירי בתקנה ששקדו על תקנות הלווים כדי שלא תנעול דלת והוא רוצה לעשות דבר כדי להוצי' מן התקנה ועל ידי כן תתבטל התקנה מעיקרו ויהיה נעילת דלת ודאי ודבר פשוט הוא דאינו יכול להוציא מהתקנה כיון שעיקר טעם התקנה שייך בש"ח כמו בכתובה אמרינן ודאי דגם ש"ח הוא בכלל התקנה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אדם יעשה כן ויהיו נמנעים מלהלוות זה את זה ואיכא נעילת דלת לכך אמרינן דזה שעשה כן צלל במים אדירים והעלה חרס בידו ואשתו לא תטול אלא ק' זהו' והב"ח יתפרעו ממותר הונו ומאודו: וכל זה אינו אלא באין בידה אלא הש"ח הזה שעשה לה הבעל מאלף זהובים ואין לה עוד שטר כתובה ותוספות חוץ מש"ח זה כדמשמע מלשון השואל כדפירשתי לעיל הוא דהוי דינא הכי דגם ש"ח זה הוא בכלל התקנה שתקנו על שטר כתובה שלא תטול אלא ק' זהובים דכיון שיש לה שטר חוב זה תמורת שטר כתובה ותוספתא חיישינן שכל אדם יעשה כן כדי להפקיע זכות בעלי חובות כיון דלית ליה לבעל פסידא בזה שעושה לה ש"ח על כתובתה ותוספתא וא"כ איכא נעילת דלת שימנעו מלהלוות זה את זה ומה הועילו חכמים בתקנתן כדפי' לעיל לכך לא תטול אלא מאה זהובים דש"ח זה בכלל התקנה הוא: אבל אם יש לה שטר חוב זה על בעלה חוץ שטר כתובה ותוספות שיש לה עליו והיא תובעת שניהם ודאי דלא אמרינן ששטר חוב זה הוי בכלל התקנה שתקנו על הכתובה ובין הכל לא תטול אלא מאה זהובים דמאי שנא היא משאר בעלי חובות כיון שהשטר הזה הוא לה חוץ משטר כתובתה ותוספתא דודאי לא שייך בשטר זה טעם של התקנה דליכא למימר כל אדם יעשה כן כדי להפקיע זכות בעלי חובות ואיכא נעילת דלת דהיאך סלקא דעתך למימר דכל אדם יעשה כן להתחייב נגד אשתו בסך מה דרך חוב נוסף על שטר כתובתה ותוספות ולא יהיה חייש לעצמו או ליורשיו אם יגרשנה או ימות שהרי היא תגבה שניהם כתובתה וגם ש"ח זה ודאי דשום אדם לא יעשה כן ואם יקרה מקרה שאיזה אדם יעשה כן הרי הוא אדם אחד מאלף ומילתא דלא שכיח הוא ואין כאן נעילת דלת שיהיו נמנעים מלהלוות זה את זה דודאי לא יהיו נמנעים אלא ממנו כיון שהוא עשה כן אבל לא מאחרים דודאי לא יעשה כן שום אדם להתחייב נגד אשתו בש"ח מסך מה חוץ שטר כתובה ותוספות שיש לה שתוכל לגבות שניהם אטו בשופטני עסקינן אם לא שלפעמי' שיהיה האמת כך שהיא תהיה מלווית לבעל' סך מה ממה שהשאיר' לעצמה חוץ ממה שכניסה לו בנדוניא והוא עושה לה ש"ח על אותו סך קודם החופה חוץ הכתובה והתוספות על מה שהכניסה לו אם האמת יהיה כך הרי בדין הוא שתהיה גובה כל סך ש"ח ההוא כיון שהיא קודמת והיא הית' מלוה לבעלה דמאי שנא מב"ח אחר אם הוא מוקדם ואין כאן נעילת דלת לכך הדין נותן אם יש לה ש"ח זה על אלף זהובים חוץ שטר כתובתה ותוספות שיש לה עליו והיא מובעת שניהם היא קודמת בכח שטר זה לגבות כל סך אלף זהובים ואין ש"ח זה בכלל התקנה שתקנו