צמח צדק הקדמון קפד

ונסתפקנו אם כחו של שטר חוב זה שעשה זה לאשתו קודם החופה הוא עדיף מסתם שטר כתובה דעלמא והיא קודמת ליטול כמשמעות שטר חוב שיש לה על בעלה ובעלי חובות ילכו בפחי נפש משום שבלשון התקנה לא נזכר אלא כתובה ולא נזכר ש"א והבו דלא להוסיף על התקנה או שמא לא עדיף האי ש"ח מכל שטרי כתובות ולא תטול אלא מאה זהובים כמשמעות התקנה דמה לי אם נעשה דרך שטר כתובה או דרך שטר חוב דזיל בתר טעמא שעשו תקנה משום נעילת דלת שלא להפסיד לבעלי חובות: תשובה בשאלתך לא נתבאר אם האיש הזה עשה לאשתו ש"ח על עצמו באלף זהובים חוץ שטר כתובתה והיינו שיש לה שטר כתובה ותוספות ככל הנשים ועוד יש לה ש"ח זה על אלף זהובים או שאין לה רק ש"ח זה על אלף זהובים והוא בשביל כתובתה ותוספות ואין לה שטר כתובה חוץ מש"ח זה אלא שמוכח קצת מלשון השאלה שאין לה אלא ש"ח זה על סך אלף זהובים ואין לה שטר כתובה חוץ מזה מדכתב השואל ז"ל או שמא לא עדיף האי ש"ח מכל שטרי כתובות וכו' דמה לי אם נעשה דרך שטר כתובה או דרך ש"ח וכו' עכ"ל משמע מלשון זה דמה שהיה לו לעשות דרך שטר כתובה עשה לה דרך שטר חוב ואין לה אלא שטר חוב זה ולא שטר כתובה לכך כתב מה לי אם נעשה דרך שטר כתובה או דרך שטר חוב: ויראה אם הוא כך שאין לה אלא שטר חוב זה ואין לה שטר כתובה חוץ משטר זה כדמשמע מלשון השואל או שיש לה גם שטר כתובה אלא שבתוך השטר חוב נמצא מבואר שהשטר זה הוא בשביל כתובתה ותוספות ודא ודא אחת הוא לא תטול אלא מאה זהובים כמשמעות התקנה כי הנה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו משום דעיקר התקנה שהתקינו שלא תטול האשה אלא מאה זהובים היינו משום נעילת דלת שאם היא תטול כתובתה ותוספות במלואה ובעלי חובות לא ימצאו ממה לגבות יהיו נמנעים מלהלוות א"כ מה לי שטר כתובתה ומה לי שטר חוב אף על גב דלא נזכר בתקנה אלא כתובה מ"מ ש"ח שיש לה תמורת כתובה נמי בכלל דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן הא כל אדם יעשה כן ויכתוב לאשתו סך כתובתה ותוספות דרך ש"ח דעלמא ולא דרך שטר כתובה ותיטול היא הכל וב"ח ילכו בפחי נפש ויהיו נמנעים מלהלוות ואיכא נעילת דלת ולא תימא דליכא למיחש לזה שכל אדם יעשה לאשתו ש"ח על עצמו תמורת הכתובה משום שיהיה ירא שיהיו נמנעים מלהלוות לו דכיון דעדים מפקי לקלא ויתפרסם הדבר ימנעו מלהלוות לו לכך ודאי דלא יעשו כן: הא לאו מילתא הוא דודאי משום דחששא דימנעו מלהלוות לו לא ימנע הוא מאשתו מלעשות לה ש"ח אם לא תתרצה להנשא לו אלא על ידי כן שיעשה לה ש"ח תמורת הכתובה דאין הספק מוציא מידי ודאי וגם אגב חיבת חופה לא ימנע מלכתוב לה ש"ח ומכ"ש כשהיא מכנסת לו נדוניא ואינה מתרצה ליתן לה אלא על תנאי זה ודאי דלא ימנע ממנה בשביל חשש שימנעו מלהלוות לו דבלאו הכי לא ניחא ליה לאינש להיות עבד לוה לאיש מלוה ואם כן איכא נעילת דלת לכך ודאי אף על פי דבלשון התקנה לא נזכר אלא כתובה מ"מ שטר חוב נמי בכלל כדי שלא תנעול דלת בפני לווין: וליכא למימר כיון דבלשון התקנה לא נזכר אלא כתובה ולא נזכר ש"ח אין לנו להוסיף שם ש"ח דגבי תקנה אית לן למימר הבו דלא להוסיף עלה כמו שכתב הרא"ש כה"ג בתשובה שאלה כלל נ"ד הביאו הרב ב"י בסי' קי"ח סעיף מ"ה גבי תקנת חזרת נדוניא דדוקא על נדוניא תיקנו אבל לא על נכסי מלוג וכו' וכתב האי טעמא דהבו דלא להוסיף עלה הא לאו מילתא הוא דאדרבא מינה דההיא תשובת הרא"ש אית לן להביא ראיה לדברינו דאזלינן בתקנה בתר טעמא ואם כן בנדון דידן דמבואר בהדיא בתקנה הטעם כדי שלא תנעול דלת והאי טעמא שייך גם גבי ש"ח שנתן לאשתו עבור הכתוב' דכל אדם יעשה כן וימנעו מלהלוות ואיכא נעילת דלת לכך ודאי דבכלל התקנה הוי גם ש"ח בכלל כי הנה כתב הרא"ש התם בכלל נ"ד וז"ל וגם לא דמי לתקנות רבינו תם ז"ל וכו' דעל הנדוניא דוקא תיקן משום עגמת נפש ואסמכוה אקרא ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נכסי מלוג בהא לא תקון רבנן והבו דלא להוסיף עלה ומק"ו לא ילפינן וכו' הא תניא במסכת ידים אין דנין דברי תורה מדברי סופרים וכו' ולא דברי סופרים זה מזה וכו' עכ"ל הרי תלי הטעם דנכסי מלוג לא הוי בכלל התקנה משום דטעם התקנה היינו עגמת נפש לא שייך בנכסי מלוג משמע בהדיא הא אי הוה טעמא דעגמת נפש שייך גם בנכסי מלוג הוי גם נכסי מלוג בכלל התקנה אף על גב דבלשון התקנה לא נזכר אלא נדוניא ולא נזכר נכסי מלוג לא איכפת לן מידי בהא דזיל בתר טעמא אם כן בנ"ד דהך טעמא שתקנו בכתובה שלא תטול היא אלא מאה זהובים משום נעילת דלת שייך נמי בש"ח שעושה הוא לאשתו על כתובתה ודאי דבכלל התקנה הוי גם ש"ח כיון דטעם נעילת דלת שייך בש"ח כמו בכתובה ולא שייך למימר הבו דלא להוסיף עלה דאין זה מיקרי הוספה כיון דטעם התקנה שייך ביה ולא כתב הרא"ש הבו דלא להוסיף עלה אלא במידי דלא שייך ביה טעם התקנה כמו בנדון דידיה דהטעם דשייך בנדוניא היינו עגמת נפש לא שייך בנכסי מלוג. ואי היו מכניסין בכלל התקנה גם נכסי מלוג הוה מיקרי הוספה והבו דלא להוסיף עלה. אבל בנ"ד דטעם התקנה בכתובה דהוי משום נעילת דלת שייך נמי בש"ח שעושה לאשתו ודאי דלא מיקרי הוספה אלא בכלל התקנה הוא כדמוכח מיני' וביה דתלה הטעם דאין נכסי מלוג בכלל התקנה משום דלא שייך ביה טעם התקנה היינו עגמת נפש. אבל אי הוה שייך ביה עגמת נפש הוי בכלל התקנה ולא הוה מיקרי הוספה: וקל וחומר הוא השתא התם בתקנה דמיירי ביה הרא"ש אם אין אנו מכניסין לכלל התקנה גם נכסי מלוג לא תתבטל עיקר התקנה שתקנו בנדוני' ולא שייך למימ' מה הועילו חכמי' בתקנתן שהרי מכל מקום הועילו לענין נדוני' אפילו הכי מוכח מדבריו התם דאם היה טעם התקנה שייך גם בנכסי מלוג הוי גם נכסי מלוג בכלל התקנה נדון דידן אם אין אנו מכניסין לכלל התקנה גם שטר חוב תתבטל עיקר תקנה ושייך לומר מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו בכתובה משום נעילת דלת כיון דאכתי איכא נעילת דלת שכל אדם יעשה לאשתו דרך שטר חוב וימנעו מלהלוות זה את זה לא כל שכן דיש לנו לומר דבכל התקנה הוי גם ש"ח כיון דטעם התקנה שייך בשטר חוב כמו בכתובה: ואם יאמר האומר דלמא הא דאיכ' להוכיח מתשו' הרא"ש דהיכא דטעם התקנה מפורש יש לנו להכניס לכלל התקנה כל מידי דשייך ביה הטעם ההוא היינו דוקא מילתא דשכיחי דמצינן למימר דמתקני התקנה אסקו אדעתייהו אההו' מילת' כגון נכסי מלוג דשכיחי אי הוה שייך בהו למימר הטעם דעגמת נפש הוו מכניסין לכלל התקנה גם נכסי מלוג כיון דשכיחי ולא הצריכו להזכיר נכסי מלוג בהדיא בתקנה משום דהיו סומכים על הטעם דשייך בהו כמו בעיקר התקנה וידעי כולי עלמא שהם בכלל אבל מידי דלא שכיחי אין מכניסין לכלל התקנה אפילו בדשייך בהו הטעם של עיקר התקנה משום דאפשר דמתקני התקנה לא אסקו אדעתייהו אההוא מילת' כיון דלא שכיחי ולפי זה בנדון דידן שהבעל עשה לאשתו שטר חוב על עצמו תמורת הכתובה מילתא דלא שכיחין הוא ולא הוי בכלל התקנה אף על גב דשייך ביה נמי טעם של עיקר התקנה היינו נעילת דלת מקום לא הוי בכלל התקנה משום דאמרינן דמתקני התקנה לא אסקי אדעתייהו