צמח צדק הקדמון קפא

שאין שתי הספיקות באין כאחד כגון ביצה ספק נולדה בי"ט או לא נולדה בי"ט ונתערבה באחרות דאין מועל ספק ספיקא דהיאך אתה אומר שמא לא זו היא ואם תמצא לומר זו היא שמא מותרת היתה שלא נולדה בי"ט והלא כבר אוסרתו מספק שנפל בגופו ואחר שאוסרתו היאך עתה חוזר ומתירו כמבואר התם בב"י וכן הוא בהג"ה ש"ע אבל במקום ששתי הספיקות באים כאחת אם יש כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות יחד כמו בנדון דידן ספק נתחבה המחט לכבד מחיים ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקב שום אבר הפנימי אלא נכנסה דרך הקנה יש להתיר דומיא דגף העוף שנמצא שמוט או שבור סמוך לגוף ואינו יודע אם נעשה כן קודם שחיטה או לאחר שחיטה שכתב הרב בהג"ה ש"ע סוף סימן ק"י דיש להכשיר משום דהוי ספק ספיקא ספק קודם שחיטה או לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה ה"ה נמי בנ"ד כיון שהמחט שנמצאת בחתוכה דכבדא לא מטריף מצד נקב שבכבד שהרי אין נקב פוסל בכבדא אלא דחיישינן דילמא נכנסה המחט דרך הושט וניקבה הבני מעיים ונכנסה לכבדא אם כן הרי הוא ספק ספיקא ספק מחיים ספק לאחר שחיטה ואם ת"ל מחיים דילמא לא נכנסה דרך הריאה אלא דרך הקנה ולא ניקבה בני מעיים: ואפילו למאן דמחמיר בגף העוף שנמצא שמוט או שבור ואינו יודע אם מחיים אם לאחר מיתה אע"ג דהוי ספק ספיקא הביאו הרב בהג"ה ש"ע מטור י"ד סימן נ"ג הא כבר פירשו האחרונים דדוקא התם בנמצא גף שבור הוא דלא מהני ספק ספיקא משום דכי נשמט הגף אית ליה בדיקה אם ניקבה הריאה או לא אלא שאנן בדורות האחרונים לא בקיאין בבדיקה צריכין אנו לאסור מספק ואין האי ספק נכנס בספק ספיקא כיון שאינו אלא מחסרון דעת וחסרון חכמה לא מיקרי ספק דהוי כאלו הריעותא לפנינו שניקבה הריאה והא דלא חזינן הנקב משום דאין אנו בקיאין ואלו היינו בקיאין היינו רואים את הנקב לכך לא מיקרי זה ספק ולא הוי אלא כחד ספק לכן יש להטריף: אבל בנ"ד דתרי ספיקות הם ספיקות גמורות ולא תליא בחסרון דעת וחכמה אלא הספק הוא מצד עצמו וליכא למיקם עלה בבדיקה ספק נכנס המחט דרך הושט ונקבה בני מעיים או שמא דרך הקנה נכנסה ולא נקבה בני מעיים ואין חילוק בין דורות ראשונים לדורות אחרונים מיקרי שפיר ספק ספיקא ויש להתיר: ואפילו אם נאמר דמחטא בחתוכא דכבדא דמטרפינן מספק דלא ידעינן אי דרך ושט נכנסה ונקבה בני מעיים אי דרך הקנה נכנסה ולא נקבה בני מעיים מיקרי נמי ספק מחסרון דעת כיון שאין מכירין מקום הנקב הרי הוא מחסרון החכמה אף על פי שגם לדורות הראשונים לא היה ניכר מ"מ לא הוי אלא מחסרון חכמה אפילו לדורות הראשונים ואינו נכנס בספק וא"כ נדון דידן לא מיחשב אלא לחד ספיקא מ"מ יש להתיר בנ"ד כיון דלא נמצאת המחט בכבדא אלא אחר משמוש הרבה שהדיחו חתיכת הכבד בהדחה ראשונה וצלאוה והדיחוה לאחר צלייתה ובישלוה יש לתלות דמחט נתחבה בחתיכת הכבד לאחר שחיטה על ידי משמוש דומיא דזאב שנטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין דתולין הנקב בזאב אע"ג דהתם ליכא אלא חד ספיקא ספק נקבה לאחר שחיטה ספק קודם שחיטה אפילו הכי מקילין כיון דיש במה לתלות וסמכינן אהא דאמר רב הונא פרק קמא דחולין דף ט' בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה הכי נמי בנדון דידן כיון דיש לתלות שנפלה המחט מן האשה כשהיתה מתעסקת בהדחת וצליית ובישול הכבד ונבלעת לתוך חתיכת הכבד ע"י משמוש קצת דכיון שהיתה חתיכת הכבד חתוכה מארבעה צדדיה נח היה למחט לבלוע לתוכה כיון שהיתה רכה וע"י משמוש כל דהו נטמנה לתוכה ורגילין הנשים להפיל מחטין כאלו בשעת התעסקות לישה או אפייה וכיוצא בזה לכך יש להתיר ולסמוך אהא דאמר רב הונא נשחטה הותרה עד שיוודע לך במה נטרפה כיון שיש במה לתלות דומיא דזאב שנטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובים: ואם יאמר האומר דאדרב' דיש לדמות נדון דידן לההיא פרק קמא דחולין דף י' טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר בריא לי שלא היה עלי קודם לכן וכו' הרי התם דיש לתלות במה שהיה מתעסק כל היום כולו במין זה שנמצא וקרוב הדבר לומר דלאחר טבילה נדבק בו דבר ההוא אפילו הכי לא תלינן ואזלינן לחומרא מכל שכן בנדון דידן דאין אנו יודעים בודאי שהיתה מתעסקות במחטין שאין לתלות בהן והא דתלינן בזאב שאני זאב דאיכא רגלים לדבר דחזינן שנטלם ובודאי שנקבם אלא דסד"א אמינא דחיישינן דילמא במקום נקב ניקב קמל"ן דלא חיישינן להכי אלא סמכינן אהא דרב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' אבל בנ"ד ליכא רגלים לדבר יש לדמות לההוא דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ ולא תלינן במידי: הא לאו מילתא הוא דלא דמי נדון דידן לההוא דטבל ועלה דהת' הוה הספק בגוף הטבילה אי טבל כהוגן או לא והעמד טמא על חזקתו כיון דספק נולד בטבילה גופה דומיא דספק שנולד בשחיטה גופה דלא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' כיון דספק נולד בשחיטה גופה הכי נמי בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא נוכל לומר טבל הרי הוא בחזקת טהור כיון שהספק נולד בטבילה גופה אבל בנ"ד שהשחיטה היתה כראוי אלא שנולד ספק אחר דלא תלי בשחיטה דנמצא מחט תחובה בחתיכת כבד ולא ידעינן אי מחיים אי לאחר שחיטה שפיר יש לן לסמוך אהא דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' ויש להתיר: אלא שעדיין יש לפקפק ולומר דילמא בנ"ד אין להקל ולתלות שנפל המחט לחתיכת כבד אחר שחיטה כיון דלא ראינו שום נפילת מחט מן האשה שהיתה מתעסקת בהדחת וצליית ובישול הכבד דתינח אי הוה חזינן שנפלה שום מחט ממנה כשהיתה מתעסקת אע"ג דלא חזינן נופלת לתוך חתיכת הכבד היה אפשר להקל ולומר דגם המחט הנמצאת בחתיכת הכבד היא מן האשה שהפילה אבל השתא דלא ראינו שום נפילת מחט ממנה מהי תיתא לומר שממנה נפלה המחט לתוך הכבד ולא דמיא לזאב שנטל בני מעיים דאיכא רגלים לדבר: אמנם אית לן להביא ראיה דאין לפקפק כך אלא לעולם יש לתלות להקל ולומר כיון דלא נמצאת המחט בכבד מיד אחר השחיטה אלא אחר שחלקוה לכבד להרבה חתיכות והביאה החתיכה לביתה והדיחוה וצלאוה ובשלוה ומשמשה בה הרבה אמרינן כאן נמצאת המחט וכאן היתה שנפלה לחתיכת הכבד בבית האשה ולא תלינן שהיתה בתוך הכבד מחיים ואפילו אי לא היו רגילים המחטין כאלו בנשים בצעיפים ובבתי הנפש כמו שכתבתי למעלה אפילו הכי יש לנו לומר כאן נמצאת וכאן היתה והא דמטרפינן בגמרא במחט שנמצאת בחתיכה דכבדא היינו בנמצאת מיד אחר השחיטה בשעת חתיכת הכבד לחלקים כדפרשתי לעיל אבל לא אחר יום או יומים לאחר שמשמשו בה הרבה: וגדולה מזו כתב הרב מהר"מ לובלין בתשובה שאלה סימן ע"ח בחבית מלא כרוב כבוש שקנו ממנו בפסח וכאשר הביאו לביתם ואכלו ממנו מצאו גרעין של שבולת שועל