צמח צדק הקדמון קפ

מהי תיתא לן לומר שנפל מן רבי יחיאל וגוי מצאו בדרך או אצל אחר שמצא הסידור ואותו אחר נהרג ולא רבי יחיאל כיון דלנפילה לא חיישינן אלא אמרינן מסתמא הגוי מצאו אצל ההרוג ולא נפיק הסידור הזה מתחת ידו מעולם דלנפילה לא חיישינן ולשאלה נמי לא חיישינן כדפירשתי וכיון שזה מכיר הסידור שהיה שלו והשאילו לרבי יחיאל ודאי שזה ההרוג הוא רבי יחיאל ואצלו מצא הסידור הזה: ובהא נמי ליכא לאסתפוקי כיון שהמשרת של הפריץ לא הגיד אלא שנהרג ולא הגיד וקברתיו אין הגדתו מועלת כיון דלא הכירו בשמו ולא בשם עירו דבכ"הג שלא הכירו אותו בשמו ולא בשם עירו חיישו רוב מן האחרונים להא שכתב הרמב"ם שצריך שיאמר וקברתיו כמו שכתבתי לעיל: הא כבר כתבתי שכל האחרונים הסכימו למה שכתבו הר"ן והריב"ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף וכו' בהא סגי דאינו צריך וקברתיו אלא כדי לדעת שעל מיתה ודאית הוא מגיד ובנ"ד שהעד הזה ליב בן יחזקאל מגיד בשם הגוי שהסיח לפי תומו שענו אותו בענויים קשים ועשו בו מיתות חמורות וכו' ודאי דעל מיתה ודאית הוא מגיד ומשמעות לשונו הוא שכך עשו בו מעשים עד שבכל מעשה ומעשה בפני עצמו היה די בו להמית כמבואר מתוך עדותו לכך נראה שיש להתיר לאתתא דא: אבל אין להתירה ממה שהעיד העד הזה ליב בן יחזקאל בהתחלת הגדתו והיינו כשבאו לכפר חראשטשי ברוד בא גוי שומר החצר והגיד לפי תומו שיהודי אחד רכב אצל העגלה רידוואן שבה היו יהודים ונעשה להם גזילה נהרג ואחר כך באו לרוץ מהר"ר אבנר וחברותה שלו ואמרו שלהם נעשית הגזילה והם יודעים שלא רכב עמהם אדם אחר רק רבי יחיאל בן רבי ליב מזאמאשטש וא"כ ודאי שזה ר' יחיאל הוא שנהרג ויש להשיאו את אשתו דדמיא הא להא דשילהי יבמות אבא יודן איש ציידן וכו' ולההיא דתוספתא א' יצא מעיר פלוני ומת וכו' וכמו שכתבתי לעיל הא ליתא דלא דמי דהתם שאני דידעינן ברור על מי שהגוי מגיד שהרי אמר זה שהיה עמי מת או זה שיצא מעיר פלוני מת הרי מורה באצבע על מי שהוא מגיד ואנו יודעין מי שהיה עמו או שיצא מן העיר לכך עדותו מהני אבל כאן בנדון דידן אין הגוי מורה באצבע על איזה עגלה רידוואן הוא מגיד אלא סתם אמר שאותו יהודי שהיה רוכב אצל עגלה רידוואן שהיו יהודים בתוכה נהרג ואין אנו יודעים על איזה עגלה הוא מגיד שמא עוד עגלה אחרת עם יהודים היתה עוברת שם ויהודי אחד היה רוכב אצלה ואותו רוכב נהרג ולא על עגלה זו של רבי אבנר הוא מגיד לכך לא מהני הגדתו: ועד איכא טעמא שלא להתירה על פי הגדת הגוי הזה שומר החצר אפילו אי הוה מגיד בפירוש על עגלה זו של רבי אבנר שהיה מורה באצבע עליה לא היה מהני דכיון שלא אמר אלא סתם שנהרג ולא אמר וקברתיו ולאו מילתא אחריתא שמורה על מיתה ודאית חיישינן לבדדמי דבכה"ג שהגוי לא הכירו בשמו ולא בשם עירו חיישו רוב מן האחרונים להא דכתב הרמב"ם שצריך שיאמר וקברתיו או מילתא אחריתא שמורה על מיתה ודאית כמו שכתבתי למעלה לכך אין להתירה על פי מה שהגיד הגוי שומר החצר: אבל על פי מה שהעיד העד הזה ר' ליב בן יחזקאל בשם הגוי משרת הפריץ והביא לו סידור התפילות יש להתירה כמו שכתבת לעיל: וכבר הקדמתי בפתח דבריי שכל משאי ומתני בפסק זה אינו אלא דרך משא ומתן להלכה אבל לא למעשה לסמוך על היתר דידי אם לא שיסכימו על היתר דידה גדולי הרבים גאוני עולם אשר המה בעת הזאת בק"ק ווינא הן שיסכימו מטעם דידי הן המטעמים אחרים ובפה מלא אני אומר באם שהנהו רבנן מופלאים לא יסכימו להתירה הרי דבריי בטלים לנגדם ולא יסמכו כלל על היתר דידי אפילו בהסכמת רבנים אחרים: שאלה ק"ז מעשה שהיה כך היה בליל שבת בשעה שהיו אוכלים סעודת שבת מצאו בחתיכה כבד לאחר שצלאוהו ובישלוהו מחט תחובה בחתיכה אחת מאמצעית הכבד ואותה חתיכה היתה חתוכה מד' צדדים שלא היה שם עור רק למעלה ולמטה היה עליה עור והמח' לא היתה מחט שתופרין בה אלא אותן מחטין שהנשים משתמשים בהם הרבה שתוחבין בהם הקצוות של צעיפי' שבראשיהם וכן רגילות לתחוב מחטים כאלו בבתי נפש שלהם ויש להם בקצה אחד קופא קטנה עגולה ובקצה האחר חודה והיתה המחט כולה טמונה ותחובה בחתיכת כבד ולא היה ניכר סביבות המחט קרישות דם המתבשל כאשר רגיל להיות סביבות מחטים ויתדות הנמצאים תחובים בכרס ובקיבה ובקורקבן ואותה הבהמה שחתיכות כבד היה ממנה נמכר הבשר והשומן והכבד חתיכות חתיכות להרבה בני אדם ובשלו וצלו הכל לצורך שבת ולא זו אלא אף זו ששאר בשר הרבה מבהמות אחרות נמלח ונתבשל עם הבשר של בהמה זו עד שכמעט לרוב הקהל נעשה תערובת מבהמה זו וההפסד הוא הפסד גדול ומניעת עונג שבת: והיה נראה לי להקל ולהתיר הכל אע"ג דבגמרא פרק אלו טרפות סוף דף מ"ח גבי מחטא דאישתכח בחתיכה דכבדא וכו' מסיק דבמחט קטנית' לא שנא קופא לגיו לא שנא קופא לבר נקובי נקיב ואתאי וטריפה והאי מחט דנדון דידן מיקרי מחט קטינתא כיון שאין קופה שלה גסה כמו שכתב הטור י"ד סימן מ"א בשם הרשב"א מ"מ נראה דבנ"ד יש להקל דהא דמטריף בגמרא היינו דוקא בנמצאת המחט בחתוכה דכבדא מיד לאחר שחיטה או אפילו אינו מיד לאחר שחיטה אלא שהיתה הכבד מונחת או תלויה במקום מיוחד שלא היו בני אדם משמשים בה הרבה ואין לתלות שהמחט נתחבה בחתוכה דכבדא לאחר שחיטה אלא קודם שחיטה התם הוא דמטרפינן משום דליכא אלא חד ספק אי דרך ושט נכנסה תחלה ונקבה הדקין ויצתה ונכנסה לכבד וטריפה או דרך הקנה נכנסה לסמפונות הריאה ומסמפון יצתה לכבד וכשירה ובחדא ספיקא מחמרינן וטריפה אבל בנ"ד שלא נמצאת המחט בחתוכה דכבדא אלא בליל שבת בשעת אכילה לאחר שמשמשו בה הרבה שחתכוה והדיחוה וצלאוה והדיחוה אחר צלייתה ובישלוה והכל היה נעשה על ידי בעלת הבית שרגילין אצלה מחטין כזו בצעיפיה ובבית הנפש שלה ויש לתלות שלאחר שחיטה נפלה המחט מהאשה ההיא ונתחבה לכבד ורגיל הוא שאירע כך שהמחטים כזו נופלים מהנשים לתוך המאכלים שמתעסקים בהם ואיכא כאן ספק ספיקא ספק קודם שחיטה או לאחר שחיטה אם תמצא לומר שקודם שחיטה דילמא דרך קנה נכנסה ולא נוקבה שום אבר שנקיבתן במשהו דהרי אין המחט מטריף הכבד מצד עצמו דנקובת הכבד לאו טריפה הוה אלא דחיישינן שמא דרך הושט נכנסה המחט ונקבה בני מעיים ונכנסה דרך שם לכבד הרי כאן ספק ספיקא ויש לתלות להקל: אף על גב דאיכא מאן דמחמיר דלא שרינן ספק ספיקא אם הספק הראשון אינו על ידי תערובות אלא בגופו הביאו הטור י"ד סוף סימן ק"י היינו דוקא במקום