צמח צדק הקדמון קעג

לגבי תרומה אינה אסורה אלא בשעומדת בדבורה שנטמאה ולא בשחוזרת מדבריה ואם כן איכא למיטעי ולומר דגם לכהן לא תיאסר אלא בשעומדת בדבורה שנטמאה כמו בתרומה ולא בשחוזרת מדבורה כיון דיליף מתרומה ואי תימא דסמכינן אסברה דלכהן אסורה אפילו בשחוזרת מדבריה הראשונים ואמרה שלא נטמאה נמי אסורה אם אינה נותנת אמתלא לדבריה הראשונים משום דהכהן שרוצה לישאנה אינו יודע אם האמת כן הוא שלא נטמאה א"כ קשיא למה נקט בגמרא דין שאסורה לתרומה אחר מות בעלה ומיירי דוקא בעמדה בדבורה שאמרה שנטמאה הוה ליה למינקט רבותא דין שאסורה לכהן אחר מות בעלה ומיירי אפילו בחוזרת מדבריה הראשונים ואמרה שלא נטמאה ומכח כל שכן שמעינן שהיא אסורה לתרומה בעמדה בדבורה שנטמאה מאי אמרת דסלקא דעתך אמינא דלתרומה אסורה אפילו בשחוזרת מדבריה הראשונים כמו לכהן הא סמכינן אסברא דלכהן יש לאוסרה אפילו בשחוזרת מדברי' הראשונים משום שהוא אינו יודע אם האמת כן הוא כאשר היא אומרת שלא נטמאה ולתרומה אין לאוסרה אלא בשעומדת על דבורה שנטמאה ולא בשחוזרת מדבריה ואמרה שלא נטמאה כיון שאין הדבר נוגע אלא לה לבדה והיא יודעת בעצמה האמת שלא נטמאה וא"כ למה נקט בגמרא דין שאסורה לתרומה אחר מות בעלה ולא נקט רבותא שאסורה לכהן אחר מות בעלה והיינו אפילו בשחוזרת מדבריה הראשונים ואמרה שלא נטמאה ומכח כל שכן נשמע דלתרומה אסירי בעמדה בדבורה שנטמאה אלא ודאי דל"ש דלעולם אסורה אח"כ לתרומה בין שעומדת על דבורה שנטמאת ובין שחוזרת מדבריה ואומרת השתא שלא נטמאה ואינה נותנת אמתלא לדבריה הראשונים אסורה לתרומה דכבר שויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואע"ג דאין הדבר נוגע אלא לה לבדה והיא יודעת בעצמה שלא נטמאה אפילו הכי מצווין הב"ד להפרישה מן האיסור כיון שכבר אמרה שנטמאה ודין תרומה ודין שתהא נשאת לכהן שוה הוא דלתרווייהו אסירא בין שעומדת בדבורה ובין שחוזרת מדבורה ובגמרא נקט חד מנייהו תרומה והוא הדין לכהן הרי מוכח דאין חילוק בין איסור שאינו נוגע אלא לזה עצמו ובין איסור שנגע גם לאחר לעולם אם אמר מתחלה דבר שאסר את עצמו במידי שוב אינו יכול לחזור כיון דכבר שויה אנפשה חתיכה דאיסורא אם לא שנותן אמתלא לדבריו הראשונים: ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן זה שהכחיש מתחלה את הפנויה ואמר שלא בא אליה ומאחר נתעברה הרי אסרה על עצמו כל זמן ימי עבורה והנקתה דהוית מעוברת ומנקת חבירו שוב אינו נאמן לומר אח"כ שבא אליה כדי לישאנ' בעודה מעוברת ומנקת דכבר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אף על גב דאין הדבר נוגע אלא להם והם יודעים האמת שממנו נתעברה לא מהני וב"ד מצווין להפרישם מאיסורא אף על גב דנותן אמתלא לדבריו שהיה בוש מתחלה ושהיה רוצה שיתנו לו ממון הא כבר בארנו דזה לא הוי אמתלא דאדרבא דאמתלא הוי להפך דמה שהודה אחר כך לה שבא אליה לא משום דקושטא דמילתא הוא כך אלא דשחודי שחדיה ליה בממון כדפי' לכך אסורה ליה עד אחר כ"ד חדש מלידתה: ודאי אי הוה מודה אחר כך שבא אליה ולא נתפייס בממון היתה מותרת לו לישא אותה בעודה מעוברת כיון שיש ליה אמתלא על דבריו הראשונים שמחמת בושה לא הודה לה מיד והשתא הוא חוזר מדבריו הראשונים ומודה שבא אליה ואין לתלות הודאתו זו בשום דבר אחר אלא דקושטא קאמר שבא אליה היתה מותרת לו לישאנה מיד אפילו בעודה מעוברת אבל לפי שלא הודה אח"כ אלא אחר שהבטיחו על ממון אסורה היא לו עד אחד כ"ד קודש מיום לידתה: שאלה ק"ה חצר גדול מוקף מחיצה ושעריו נעולים והיו בתוכו ר"ן כבשים ושמעו הרועים בלילה כבשים רצים ומקשקשי' בזגים שבצואריהם והכלבים מנבחים ועמדו וזעקו וצווחו ועשו רעש וראו שקפצו שני זאבים לחוץ ממעל למחיצת החצר ומיד מצאו שני כבשים הרוגים שקרעו הזאבים בטניהם עם הבשר ובני מעיים יצאו לחוץ והיו מונחים מן הצד בחצר והכבשים הנשארים היו בקצה השני של החצר מרחוק מה דינם של הכבשים הנשארים האם חוששין להם או לא: תשובה אמת הוא שהרב שבתשובת משאת בנימן סימן פ"ז מקיל בחצר גדול ורחב אע"פ שהוא מוקף מחיצה מפני שיכולין לברוח מפניו ולא אמרו שחוששין לכולם אלא בדיר שלהם שהוא מקום צר אבל לא בחצר שהוא רחב אבל הרבה מן האחרונים חלקו עליו וס"ל כל שהחצר מוקף מחיצה מיקרי אין יכולים לברוח מפניו כן כתב הרב מ"ו ב"ח וטורי זהב ושפתי כהן והכי משמע מדברי הרשב"א וטעמא דמסתבר הוא דכל שיכולין לומר שוודאי יכול להשיגו ברדיפתו אחריו אם יהיה רודפו הרבה ולא יניח ממנו עד שישיג כגון שיש לחצר מחיצה ושעריו נעולים מיקרי אין יכולים לברוח מפניו אפילו שיהיה החצר גדול מאד דחיישינן דהוא רודף אחריו כל כך עד שמשיגו אבל שדה ובקעה שאינן מוקפים מחיצה דאפשר הוא שיברח מפניו ולא יכול להשיבו לעולם אפילו אם ירדוף אחריו הרבה מיקרי יכולים לברוח מפניו ושאני תרנגולים ועופות דמיירי בהו ספר התרומה דאפילו בחצר המוקף מחיצה מיקרי יכולים לברוח משום דיכולים לפרוח באויר והוי להו כאין מוקף מחיצה כיון דיכולין לפרוח באויר למעלה ממחיצת החצר אבל בבהמות אף על פי שהחצר גדול הרבה אם הוא מוקף מחיצה מיקרי אין יכולין לברוח מפניו כיון שיכול לרודפו ושלא להניחו עד שישגנו ולכך לא חלקו בגמרא בין מקום צר למקום רחב אלא בין על ובין לא על לכך אם הוא מוקף מחיצה מיקרי על אע"פ שחצר גדול הרבה כיון שיש לו מחיצה מיקרי על וחוששין לכולם ואם אין לו מחיצה לא מיקרי על ואין חוששין לאחרים וזה נכון: אבל מכל מקום נראה דאפילו למאי דמסתבר לן למימר כל שהחצר מוקף מחיצה אף על פי שהוא גדול הרבה מיקרי אין יכולין לברוח מפניו אפילו הכי בנדון דידן שראו שהיו בחצר שני זאבים פשיטא דאין חוששין לאחרים דכיון דמצאו מיד שני כבשים הרוגים שקרעו בטניהם ולא נראה שדרסו עוד כבשים אחרים אמרינן דנח רוגזייהו ואין חוששין לאחרים כדאמר בגמר' פרק אלו טרפות דף נ"ג קטע רישיה דחד מנייהו נח מריתחיה וכו' ולאו דוקא נקט קטע רישיה וכו' אלא אפילו הרגה כמו בנדון דידן שקרע בטנו כיון דחזיה החיה בעינה הבהמה הרוגה לפניה נח רוגזיה דידה: ולא מיבעיא בנ"ד שראו שהיו שני זאבים בחצר ונמצאו מיד שני כבשים הרוגים פשיטא דאין לחוש לאחרים משום דאמרינן דכל אחד מן הזאבים מצא מיד אותו כבש בראשונה והרגו ונח רוגזיה אלא אפילו אי לא הוה אלא זאב אחד ונמצאו שני כבשים הרוגים בכה"ג שנקרעו בטניהם אין לחוש לאחרים אלא אמרינן דזאב מצא אלו כבשים ראשונה והרגם ונח רוגזיה ולא דרס לאחרים אח"כ אע"ג שאנו רואים שלא נח רוגזיה בהריגת כבש ראשון מ"מ אמרינן שנח רוגזיה בהריגת כבש השני דהא דנקט בגמר' דקטע רישיה דחד מנייהו לאו דוקא דקטע חד אלא אפילו תרי ותלת כל שלא ראינו שדרס עוד לאחרים אין חוששין לאחרים אלא אמרינן דנח רוגזיה דודאי אם נמצאו עוד אחרים שנדרסו ולא קטעי לרישייהו או שלא נקרעו בטניהם חיישינן לכולהו דהא חזינן דלא נח רוגזיה בזה שהרג לחד ודרס עוד אחרים לכך