צמח צדק הקדמון קעב

בנותנת אמתלא לדבריה היינו דוקא בההוא גונא דהדבר ההוא נוגע נמי לבעלה והוא אינו יודע עם היא אומרת אמת או לא לכך לא מהימנת אלא בנותנת אמתלא משום דאע"פ שהיא יודעת בעצמה האמת שלא נטמאה מ"מ בעלה אינו יודע אם אומרת אמת או לא וכן באומרת אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני הדבר נוגע נמי אל אחר היינו מי שרוצה לקדשה אח"כ והוא אינו יודע אם היא אומרת אמת שהיא פנוי' או לא לכך לא מהימנת אלא בנותנת אמתלא לדבריה אבל בנ"ד כשהוא מודה לה אח"כ שבא אליה הוא והיא יודעים האמת שכן הוא שהוא בא אליה לא שייך לומר שוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון שאין הדבר נוגע אלא להם והם יודעים האמת שבא אליה ומה שאמר מתחלה שלא בא אליה הוא שקר לא שייך לומר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון דהוא יודע בעצמו דלאו חתיכה דאיסורא הוא ליה: והא דכתב הרשב"א גבי טבח ישראל ששחט לפני עדים עשרה בהמות לקצב גוי ובא ישראל לקנות מאחת מהן ואמר לו הטבח לא תקנה ממני כי לא שחטתיה וכו' אינו נאמן ומיהו לדידיה אסורה משום דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא הביאו הרב ב"י בטור י"ד ובש"ע סימן א' דמשמע מזה אף על גב דאין הדבר נוגע אלא לאותו עצמו שאמר מתחלה שלא שחטה שהרי לכל העולם שרי אפילו הכי אמרינן דלדידיה אסורה משום דשוי' אנפשיה חתיכה דאיסורה ולא אמרינן דכיון שהוא יודע בעצמו ששקר אמר מתחלה ושפיר שחט לא שייך למימר שוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא אלמא דלעולם אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואינו נאמן אחר כן לחזור מדבריו הראשונים אפילו בשאין הדבר נוגע אלא אליו לבדו והב"ד מחוייבים להפרישו מאיסורא רוצה ההוא ליישב דהתם מיירי בעומד בדבורו ואומר שלא שחטה התם הוא דאמרינן דלדידיה מיהו איסורה. דסלקא דעתך אמינא כיון דלכולי עלמא שרי משום דאינו נאמן לומר שלא שחטה כיון דאיכא עדים ששחטה תהיה מותרת אפילו לאותו עצמו אף ע"ג דהוא עומד בדבורו ואומר שלא שחטה כיון דאינו נאמן קמל"ן דלדידיה מיהא אסירא אע"ג דלאחרינא שריא לדידיה מיהא אסירא דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם היה חוזר מדבריו הראשונים והיה אומר ששחטה אפילו לדידיה הוה שריא כיון דאין הדבר נוגע אלא אליו והוא יודע בעצמו דקושטא הוא ששחטה לא נפקא מיניה מידי במה שאמר תחלה שלא שחטה ונאמן לומר לגבי עצמו אחר כך ששחטה אפילו בלא אמתלא: וא"כ הוא הדין בנדון דידן כיון דהוא חזר מדבריו הראשונים ואמר שבא אליה הרי היא והוא יודעים האמת לגבי עצמם שכן הוא לא שייך לומר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון דאין הדבר נוגע אלא אליהם: אבל אית לן להביא ראיה דדברים הללו דחוים המה אלא לעולם אם אמר מתחלה דבר שאוסר את עצמו במילתא ואחר כך חוזר מזה אינו נאמן אם אינו נותן אמתלא לדבריו הראשונים אפילו שאין הדבר נוגע אלא אליו לבדו מטעם דכבר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא: וראיה לזה מתשובת מהר"ם פאדווא סימן ל"ד אשה שספרה לבעלה שזנתה עם שמעון והיה מסופק אם יש לו להאמין וגרשה חזר ונשאה אי מותרת לו או לא וכתב הוא וז"ל אם באנו לאוסרה משום הודאת פיה הלא הלכה כמשנה אחרונה בסוף נדרים דאינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר אמנם העיקר חסר מן הספר של אגרתך אשר שלחת לי שלא כתבת מה אמרה היא בין גירושין ללקוחין שניים אם עמדה בהודאתה טרם נעשו לקוחין שניי' או חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים וכו' עד כאן לשונו והרב בהג"ה ש"ע הביאו בסי' קט"ו סוף סעיף ו' אלא שקיצר ורצונו של הרב מהר"ם פאדווא לומר שאם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים מותרת לו: משמע מדבריו בהדיא אפילו בחוזרת מדבריה הראשונים אינה מותרת אלא בנותנת אמתלא לדבריה הראשונים אבל בלא אמתלא לא כדכתב בהדיא אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה וכו' אף על גב דאין הדבר נוגע אלא לה לבדה שהרי לגבי בעלה ליכא איסורא כלל שהרי לא היתה נאמנת כשאמרה שזנתה וכמו שכתב הרב גופיה כך בהדיא לעיל מיניה בסמוך וז"ל אם באנו לאוסרא משום הודאת פיה הלא הלכה כמשנה אחרונ' דסוף נדרים דאינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר וכו' עכ"ל הרי מבואר בדבריו בהדיא דאפילו לאחר שגרשה ליכא איסורא לגבי דידיה במה שאמרה שזנתה וא"כ אם היא חוזרת אחר כך מדבריה הראשונים ואומרת שלא זנתה למה לא תהא מותרת לבעלה אפילו בשאינה נותנת אמתלא לדבריה הראשונים כיון שאין הדבר נוגע אלא לה לבדה והיא יודעת בעצמה האמת שלא זנתה למה לא תהיה מותרת אלא ודאי כיון שמתחלה אמרה שזנתה שויה אנפשה חתיכה דאיסורא את בעלה ותו לא מהני לה מה שחוזרת מדבריה אלא שלא היתה נאמנת בעוד היותה תחתיו אבל אחר שנתגרשה פעם אחת ממנו נאמנת לגבי עצמה ושויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואסורה לבעלה אע"פ שהיא חוזרת עתה מדבריה הראשונים לא מהימנת ומחוייבים בית דין להפרישה אם לא שנותנת אמתלא לדבריה הראשונים אז מותרת לבעלה אבל בלא אמתלא לא אע"פ שאין הדבר נוגע אלא לה לבדה דלא שנא בין שהדבר נוגע גם לאחר שאינו יודע כמותה או שאין הדבר נוגע אלא לה לבדה לעולם אמרינן דאינה יכולה לחזור מדבריה הראשונים אלא על ידי אמתלא אבל בלא אמתלא לא: ועוד ראיה מהא דכתב הרמב"ם פי"ח מהלכות איסורי ביאה אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שבארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שיטות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא וכו' וכתב עלה ה"ה בפירוש אמרו בנדרים פרק אחרון שהאומרת טמאה אני לך אע"פ שאינה נאמנת לאסור את עצמה על בעלה כמו שנתבאר אם נתארמלה או נתגרשה אסורה לאכול בתרומה לכולי עלמא וה"ה ודאי לינשא לכהן דמאי שנא עכ"ל והביאו הרב ב"י בטור א"ה סימן ו' סעיף י"ז הרי מבואר דאפילו לאכול בתרומה דאין הדבר נוגע אלא לה אפילו הכי אסורה: וליכא למימר דהתם נמי מיירי בעומדת בדבורה שאמרה שנטמאה תחת בעלה לכך אסורה בתרומה אחר מות בעלה אבל בחוזרת מדבריה הראשונים ואומרת השתא שלא נטמאה מהימנא אפילו בשלא נותנת אמתלא לדבריה כיון שאין הדבר נוגע לאחר אלא לה לבדה והיא יודעת בעצמה האמת שלא נטמאה נאמנת הא ליתא דהא הרמב"ם יליף שאסורה לכהן אחר מות בעלה מדין תרומה דכיון דאיתמר בגמרא שאסורה בתרומה אחר מות בעלה הוא הדין נמי אסורה לכהן כמו שכתב ה"ה וז"ל אם נתארמלה או נתגרשה אסורה לאכול בתרומה וכו' וה"ה לינשא לכהן דמאי שנא עכ"ל משמע דכהדדי נינהו ובין לתרומה ובין לכהן אסורה אחר מות בעלה אפילו בחוזרת מדבריה הראשונים ואמרה שלא נטמאה אם לא נותנת אמתלא לדבריה דאי לא תימא הכי אלא דלכהן אסורה אפילו בחוזרת מדבריה הראשונים ואמרה שלא נטמאה משום דהכהן שרוצה לישאנה אינו יודע אם האמת כן הוא כאשר אמרה שלא נטמאה לכך אסורה היא לו ולתרומה אינה אסורה אלא בשעמדה בדבורה שנטמאה קשיא היאך יליף הרמב"ם דין אסורה לכהן מדין תרומה הא