צמח צדק הקדמון קנא

ואם כן בזה שהלך מחוץ לעיר ביום ההוא אף על גב שהיה קור גדול לא פשע מידי כיון שאז לא היה הרוח סוער ואחרי כן כשהיה על הדרך התחיל הרוח להתחזק והיה סוער מאד ומסמא את עיני הבריות היה אנוס ואפילו אי הוה לו עשרה מלבושים לא היו מועילים לו כי הרוח מקצר את רוח האדם ומסמא את עיניו ומייגע את האדם אם הולך הוא ובכה"ג כשאדם יוצא לדרך בעוד שאין הקור גדול כל כך ואין הרוח סוער כל כך ואחר כך כשהוא על פני השדה נתחזק הרוח ונתגב' הקור עד כי תועה הוא בדרך ואינו מכירו ובא לידי סכנה ודאי דאין זה בידי אדם אלא בידי שמים ולא אמרינן שצינים ופחים בידי אדם אלא כשהוא רואה שכבר הרוח סוער והקור גדול והוא אינו משים על לבו לישאר בבית התם הוא דאמרינן דאין זה בידי שמים אלא בידי אדם כיון שהיה יודע שיש סכנה בדבר אבל אם מתחלה כשהחזיק לילך לדרך עדיין לא היה הרוח סוער כל כך ואחר שהחזיק בדרך נתגבר ונתחזק הרוח עד שמסמא את עיניו ומכסה כל הדרכים ומייגעו ומקצר את רוחו ומביאו לידי סכנה ודאי דאנוס הוא ואין זה בידי אדם אלא בידי שמים דליכא למימר שלכתחלה לא היה לצאת מפתח ביתו והיה לו להשים על לבו שמא יצא הרוח דא"כ אין לדבר סוף לעול' לא יהיה אדם רשאי לצאת מחוץ לפתח ביתו בחורף משום שמא יתגבר הקור והרוח יתחזק ויבא לידי סכנה וכן בקיץ שמא יתגבר החום וזה ודאי דבר שאין לו שחר הוא אלא כיון דרוח כהאי רוח שאינו מצוי הוא אין לאדם לאסוקי דעתיה עלייהו וכדפטרינן מנזיקין דנעשו ע"י רוח שאינה מצויה דמיחשב כאנוס בפרק קמא דבבא בתרא דף ג' באבנו וסכינו שנפלו מהגג וכו' ופירש רש"י דאי ברוח שאינו מצויה הוה אונס ולא מיחייב וכו' ובריש הכונס ד' נ"ו בכופף קומתו של חבירו בפני הדליק' דמסיק דמטיה ברוח שאינו מצוי' ופרש"י ברוח שאינו מצוי' דמידי דלא סלקא דעתיה וכן בדוכתי טובא לכך כיון שיצא בעוד שלא היה הרוח חזק כל כך יצא ברשות ואח"כ כשהיה על השדה נתחזק הרוח מיקרי אנוס דלא אסיק אדעתיה מתחלה על ידי רוח שאינו מצוי כל כך: ואף על גב דבסוף פרק ב' דבבא קמא דף כ"ז קאמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינו מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק וכו' וכן פסק הטור ח"מ סימן קכ"א הרי מבואר דאונס של רוח שאינו מצויה לא מיקרי אונס לענין נזקי גופו משום דאדם מועד לעולם הא לאו מילתא הוא על כרחך צריכין אנו לומר אף על גב דאדם מועד לעולם וכו' וילפינן מן פצע תחת פצע לחייבו על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא דף כ"ו מכל מקום אונס גדול מהני כמו שכתב הטור ריש סימן תכ"א בשם הירושלמי באחד שהיה ישן ובא זה ושכב בצדו והזיק ראשון לשני דפטור וכן כתבו התוספות סוף פרק האומנין דף פ"ב בד"ה וסבר רבי מאיר וכו' ומביאים הירושלמי ומחלקין בין אונס לאונס והיינו דאונס גמור פטור אדם המזיק ובסנהדרין בהנשרפין סוף דף ע"ו בד"ה רוצח שלא עשה בו אונס כרצון וכו' ולכך מוכרחים אנו לומר הא דכתב הטור ח"מ בסימן תכ"א בנפל ברוח שאינו מצויה דחייב בנזק היינו דוקא שאין הרוח חזק כל כך כמו רוח שאינו מצויה אף על גב דאינו מצויה כל כך כמו רוח מצויה מכל מקום מצויה לפעמים לכך אונס כהאי כיון שאינו אונס גדול לא מיפטר אבל ברוח שאינו מצויה הרבה כגון רוח חזק וגדול דאינה מצויה אלא לעתים רחוקות ודאי דמיקרי אונס גמור ומיפטר באדם המזיק דאי לאו הכי יהיו דברי הטור חשן משפט סותרים זה את זה דבריש סימן שע"ה כתב הטור בהדיא בנפל ברוח שאינו מצויה מן הגג מיקרי אנוס ופטור ובסימן תכ"א כתב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה חייב בנזק וכן הקשה הרב ב"י וכן הקשה נמי מ"ו בב"ח אלא על כרחך דתרי מיני אונס הם בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה והיינו בסימן שע"ה מיירי ברוח חזק שאינו מצוי אלא לעיתים רחוקות התם הוא דפטור אדם המזיק דמיקרי אונס גדול דלא מסיק אינש אדעתיה שיהא רוח הזק כל כך ובסימן תכ"א מיירי בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואינו חזק כל כך דלא מיקרי אונס גמור והוי ליה לאסוקי אדעתיה וכן פירש מ"ו בב"ח יעויין שם ונראה לי דהכי דייק לישנא דהטור דהרי בסימן שע"ה נקיט בהדיא לישנא דאנוס וכתב וזה לשונו ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל ברוח שאינו מצויה וכו' עכ"ל. ובסימן תכ"א לא הזכיר לשון אונס כלל אלא נקט סתם נפל ברוח שאינה מצויה אלא ודאי משום דלא מיירי התם ברוח שאינו מצויה בגונא דהוי אונס גדול דהיינו רוח חזק מאד אלא סתם רוח שאינו מצויה דלא מיקרי אונס גדול למיפטר אדם המזיק אבל רוח זה שהיה באותו יום שמת הנער היה רוח חזק מאד כאשר אנו יודעים מזה שלא היה כן משנים רבים ודאי דמיקרי אונס גדול למיפטר אדם המזיק דלא מסיק איניש אדעתיה ארוח חזק כהאי: וכן מוכח נמי מדברי התוספות דפרק אלו נערות דכשהוא מתחיל לצאת מהעיר בעוד שאין הקור גדול כל כך ואין הרוח סוער ואחר כך כשהוא על הדרך על פני השדה מתגבר הקור והרוח סוער עד שמביאו לידי סכנה אין זה בידי אדם אלא בידי שמים שהרי כתבו התוספות התם דף ל' בד"ה הכל בידי שמים וכו' וז"ל וא"ת והא פחים בידי שמים נינהו כדאמרינן בויקרא רבה פרשה ט"ז אמר ליה אנטונינוס לרבי צלי עלי אמר ליה רחמנ' שיזבך מצינת' אמר ליה דא צלותא יתיר חדו כסו וצינתא אזלא אמר ליה תישתזיב משרבא אמר ליה הא כדו צלותא דכתיב אין נסתר מחמתו ויש לומר דקרא כתיב בעוברי דרכים או במלחמה כדרך המלכים דבדרך אין יכול ליזהר מן החום אבל אם רוצה לישב בביתו יכול ליזהר שישב בבית של אבנים או יכנס במרתף עכ"ל: הרי כתבו התוספות בהדיא שעוברי דרכים מיקרו אנוסים לענין החום והוא בידי שמים ולכן צלי רבי עליה דאנטונינוס שיצילו ה' מן החום על הדרך ולא אמרינן שלכתחלה היה לו ליזהר שלא לצאת לדרך שהיה לו לאסוקי אדעתיה שמא יתגבר החום כל כך עד שלא יוכל לסבול אלא על כרחך משום דאם כן אין לדבר סוף שלעולם לא יצא מפתח ביתו ודבר שאינו מצוי אין אדם מסיק אדעתיה והוא הדין נמי לענין הקור אם מתחלה לא היה קור גדול כל כך ולא היה הרוח סוער ואח"כ כשהיה על הדרך נתחזק הקור והרוח ודאי אין זה בידי אדם אלא בידי שמים וזה נראה לי ברור לכך אין לפשוע אותו מצד זה ולחייבו: ואי משום שכשבאו לכפר ששם היה הנפח כבר היה הרוח סוער ומתחזק ומשפיל עד לארץ והיה לו לישאר שם בהא נמי לא פשע שהרי אמר אל הנער אם רוצה לישאר שם שהרשות בידו אלא שלא רצה הנער לישאר שם והיה מתחזק לילך מאי הוי ליה למיעבד והכי פריך בפרק האומנין דף פ' אמר מר קב לכתף אם איתא דלא מצי ביה בר דעת הוא לשדיא וכו' ושינויים דמשני התם לא שייכי הכא והיה הוא סבר כיון שהנער השיבו דרך שחוק שמוטב לו לילך כדי שיאכל בשבת תבשיל של שבת ודאי דיודע בעצמו שיש לו כח לילך דבר דעת הוא לכך נראה דאין להפשיע אותו גם מצד זה: ואי משום שאחר כך כשנתייגע הנער ולא היה יכול לילך עוד לא היה לו להניחו לבדו על פני השדה אלא היה לו לישאר אצלו ואפשר שהיה יכול להשיב את נפשו ולהצילו הא לאו מילתא הוא שהרי היה צריך להציל את עצמו וחייו קודמין ואלו היה נשאר הוא עמו על השדה היה מסתכן כמוהו והיו מתים שניהם ובריש איזהו נשך דף ס"ב תנינא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים אם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל