צמח צדק הקדמון טו

למימר שהצדיק יהא נענש על זה אם אין הוא הגורם ולכך פריך בפשיטות צדקיה מאי הוה ליה למיעבד אלא ודאי הא דאמר הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך וכולי והזכיר לו נוב עיר הכהנים ודואג ושאול וכולי אינו אלא דוקא מעשה דנוב מפני שהוא היה הגורם כדפירשתי אבל בעלמא לא. וכן נמי הא דמייתי מהרי"ו ראיה מפרק שואל דאמר התם כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. אין ענינו לכאן דהתם מסיק דילפינן מן ענוש לצדיק לא טוב והיינו דוקא צדיק המעניש את חבירו דאיהו קעביד אבל אם הצדיק לא עביד מידי אלא בני אדם עומדין עליו והקב"ה נפרע מהם ודאי דאין הצדיק ראוי להיו' נענש על זה: **(הגה לבן המחבר מה שנראה לא"מ מ"ו ז"ל דוקא כגון דוד בנוב ושאול ובניו וכו' דהוי הוא הגורם אבל מה שנענשו על ידו אחיתופל ואחרים שהרעו לו והוא לא היה הגורם אינו ראוי להיות נענש וסברות וראיי' מה שמבי' מוכחת ונכונים בטעמ' המה אבל צריך ליישב הא דאיתא פ' לא יחפור אמר אביי אנא ענישתא דהוי אמר להם לרבנן עד דגרמיתו גרמי כי אביי זילו אכלי בשרא שמינ' בי רבא רבא אמר אנא ענישתי' דכי הוי אזיל לבי טבח' למשקל אומצ' וכולי דאנא עדיפא מיניה וכו' וכתבו התוס' דכל אחד היה מתאונן שמא ע"י נענש דאמרינן בפ' שואל כל שחבירו וכולי והרי הוא בעצמו גרם לו בדבורו וציער אותם וביזה אותם אם כן גם אחיתופל דמי להו שציער ויש ליישב בדוחק שאביי ורבא היו מענשים ומקללים אותו בפי' דהוי ליה לש"ס לפרש אנא לטיתיה כמו ברב יוסף וע"ש:)** ועוד ראיה לזה מהא דפרק קמא דגיטין דף ז' שלח מר עוקבא לרבי אלעזר בני אדם העומדין עלי ובידי למוסרן למלכות ומסיק התם דום לה' והתחולל לו דום לה' והוא יפילם לך חללים חללי' וכו' השכם והערב עליהם לבהמ"ד והן כלין מאליהן ואי איתא דמי שחבירו נענש על ידו אפילו כשאין הוא הגורם יהא הוא נענש על זה היאך שלח לו דום לה' וגו' השכם והערב וכולי כיון שגם הוא עצמו יהא נענש על זה אלא ודאי דבכה"ג שאין הצדיק עצמו מעניש אותו ואין הוא הגורם למעשים שעושים לו אלו שעומדין עליו הקב"ה נפרע מהם ודאי דאינו נענש על זה: והוא הדין נמי בנדון זה באחד ששכר פועל שפועל מכניס את עצמו מדעתו לסכנת נפש בשביל שכרו ודאי שאין בעל בית השוכרו מיקרי גורם אם יארע תקלה לפועל מתוך המלאכה ואין זה מיקרי חבירו נענש על ידו דמיירי מיניה בפרק שואל דהתם מיירי שהצדיק מעניש אותו ואין ענין ההוא לכאן לכך נראה שאין לזה השולחו שום פשיעה במיתת השליח בדרך ואין צריך כפרה כן נראה לע"ד להלכה אבל למעשה אחרי שהקדושים אשר בארץ המה מהרי"ו בתשובתיו סי' קכ"ה ואחריו נגררו המרש"ל ומהר"ם לובלין שהביאו דבריו וגם המחבר באר שבע כולם כתבו שצריך כפרה קצת אין אני כדאי לחלוק עליהם וצריך כפרה כמו שכתבו המה שיתענה מ' יום ואם יש לו בנים קטנים יתן להם מה בתורת צדקה וינצל מצרה וצוקה: שאלה ז באחד שנתחייב בדין לחבירו שבועה כדי ליפטר ממנה שהיה תובע אותו ולא רצה לישבע והפכה על שכנגדו שישבע ויטול ונשבע זה שכנגדו ונטל המנה שהיה תובעו ואחר כך תופש זה שהפך השבועה שלא בעדים משל זה שנשבע כנגד אותו מנה שנטל ממנו בשבועה וטוען שתופש אותו מפני שלא נשבע לו באמת וזה טוען כבר יצאתי ידי חובתי שנשבעתי כמו שהפך עלי ויצאתי זכאי יורינו מורינו הדין עם מי: תשובה יראה דאין זה יכול לתפשו וצריך להחזיר לשכנגדו מה שתפש אף על גב דכתבו הפוסקים וכן הטור בח"מ בסוף סימן פ"ז סעיף מ"ה אף על פי שנשבע הנתבע ונפטר על פי בית דין אם תפש התובע אחר כך משלו בלא עדים וטוען שתופש אותו על אותו תביעה שנשבע לו עליה שלא נשבע לו באמת הדין עם התופש ונאמן במגו שלא תפש משלו כלום ונשבע היסת ונפטר וכולי עכ"ל היינו דוקא היכא שזה התופש באחרונה לא היה יכול לישבע מתחילה על טענתו מפני שהוא היה התובע ולא היה יכול לישבע וליטול והנתבע היה נשבע ונפטר התם הוא דאמרינן שאם תפשו אחרי כן שלא בעדים שיכול לישבע על טענתו אם יודע שחבירו לא נשבע לו באמת אבל היכא שזה התופש באחרונה היה יכול מתחלה לישבע לפטור או ליטול ולא רצה לישבע אלא הפכה על שכנגדו הוי כאילו אמר אני מאמניך אם תשבע ותו לא מצי לתפשו אחר כך לישבע על טענתו כיון שכבר היה יכול לזכות בשבועה ולא רצה והאמין לחבירו אם ישבע לא מהניא ליה תפישתו אחר כך: ויש להביא ראיה לזה מהא דאיתא פרק יש נוחלין סוף דף קכ"ז שלח ליה רב אבא לרב יוסף בר חמא האומר לחבירו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך תשבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו פירש רשב"ם כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו צריך לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו שבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי וכולי הרי כתב כיון דעל פיו נשבעה ובצוואתו והטיל עליו שבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה וכולי וא"כ בנ"ד נמי כיון שהיה יכול הנתבע לישבע וליפטר ולא רצה והפכה על התובע ואמר לו השבע וטול הוה ממש בכה"ג והא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה דמי לכך לא מצי אחר כך לתפוש אותו כיון שכבר הימניה בזה שהטיל עליו השבועה: **(הגה לבן המחבר מגירסת רש"י בגמרא שם נמי יש להביא ראיה דרש"י גרס נשבעו בלא וי"ו דר"ל נשבע בע"כ דהנתבע אינו יכול לחזור דחשיב כגמר הדין והרא"ש והטור הסכימו לזה והכי איתא בטו' סימן קכ"ב ומהרש"ל פסק כן בקיצור פסקי דינים שלו בתשובתיו לפ"ז מכ"ש אם נשבע כבר שאינו רשאי לתופשו ולשבע נגדו:)** וכן יש נמי להביא ראיה וזה מנימוקי יוסף הביאו הרב ב"י בטור ח"מ סימן כ"ב במחודשי' סעיף ז' אהא שהיה אחד חייב שבועה מודה מקצת והפכו על חבירו וקפץ ונשבע שלא בבית דין וכולי מסיק התם בב"י אליבא דהרי"ף שחוזר ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל וכתב וז"ל ואם תאמר כיון שצריך לחזור ולישבע אכתי לא הוי גמר דין ויכול לחזור וי"ל דלאו מתורת גמר דין אתינו עליה אלא משום דהימנה בשבועתיה וכן כתב בנימוקי יוסף דאם אמר ליה שלא בפני ב"ד השבע וטול אחר שנשבע יכול לחזור בו דהוי ליה כאלו אמר לו אני מאמין לך שהדין עמך אם תשבע וכיון שהאמינו שוב אינו חוזר וכולי עכ"ל הרי כתב כיון שאמר השבע וטול הוי כאלו אמר לו אני מאמין לך שהדין עמך אם תשבע ואם כן בנ"ד שהיה יכול הנתבע לישבע וליפטר ולא רצה והפכה על התובע ואמר לו השבע וטול הוי כאילו אמר לו אני מאמין לך אם תשבע לכך לא מצי אחר כך לתפוש אותו כיון שכבר האמינו: ואף על גב דהרא"ש בתשובתיו כלל ח' סימן ה' כתב דין זה גופיה של התופש אחר שנשבע לו הנתבע ומסיים