צמח צדק הקדמון יד

**(בתשובה סי' כ"ו לפ"ז יהא הבעל גם בעונש מ"מ בנ"ד כיון שהילד נמצא מת אצל ולא אצלו חשישא רחוקה היא)** במתניתין בכיצד הרגל אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד בין ער ובין ישן וכולי וצריכה כפרה. וכבר כתב מהר"י ז"ל בתשובותיו סימן מ"ה בשם הגאונים אשה שמצאה אצלה ולד מת דיש להחמיר דהוה שוגג קרוב למזיד. וראויה היתה האשה הזאת להחמיר עליה רק שהיא ילדה ורכה בשנים הקלתי עליה במקצת וסדרתי לה סדר נכון את אשר תעשה לתקן את אשר עותה על פי מה שמצאתי בספרים וכפי אשר ראיתי מרבותי. ואם כן תעשה וסר עונה וחטאתה תכופר: שאלה ו עובדא הוה בא' ששלח לחבירו ממקו' למקו' בשליחות וקבע לו שכירו' ונתן לו מיד מקצת הדמים והלך השליח לדרכו ועב' על הקורו' שהיו מונחי' מעל המים ששם רגילי' לילך הולכי רגל והוחלק שם על הקורות ונפל למים ונטבע ומת ונשאו ונתנו לפני התלמידים אם צריך המשלח כפרה כיון שבשליחותו נטבע: וזה אשר הגדתי להם דבר זה כבר היה לקדמים ונשאל על זה מהרי"ו בתשובת סימן קכ"ה ופסק שצריך כפרה וכתב וז"ל מה שכתבת איך שבשליחותך נהרג רבי עזרא הי"ד גרסינן בפרק חלק דף צ"ה אמר ליה הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמן בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים על ידך נהרגו דואג ואחיתופל על ידך נהרגו שאול ושלשת בניו רצונך כלה זרעך או תמסור ביד אויביך וכולי אלמא אף על גב דדוד המלך עליו השלום לא פשע במידי רק שעל ידו באו לידי תקלה אפילו הכי נענש כל שכן הכא שבשליחותך בא אליו הרעה הזאת דאיכא למיחש לעונש יסורין וטוב שתקבל עליך יסורין כגון תענית מ' יום ואם יש לו בנים קטנים תן להם כפי נדבת ידך ותנצל מצוקה וצרה ואמרינן במסכת שבת פרק השואל כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה עכ"ל: וכן מצאתי נמי בספר באר שבע שכתב על מאמר זה בפרק חלק וז"ל מכאן פסקתי על מעשה שהיה יהודי אחד ששלח את חבירו בשליחות בשכירות חוץ לעיר ובלכתו נהרג השליח שראוי ונכון הוא שהמשלח יקבל עליו תשובה מאחר שעל ידו נהרג עכ"ל ואולי הרב המחבר באר שבע לא ראה ולא ידע שכבר קדמהו מהרי"ו בתשובותיו סימן קכ"ה ומהרש"ל בתשובותיו סימן צ"ו ומהר"ם לובלין בתשובותיו סימן מ"ד הביאו תשובת מהרי"ו הנ"ל: ועל פי זה הייתי נמנע מלשלוח שליח יהודי בשעת חירום וכן מחיתי על ידי אחרים אלא שלא בידי היה למחות ועשו כן פעמים הרבה בעל כרחי שלא מדעתי: אמנם יש לי גמגום על פסק זה ולולי כי אין משיבין את האריות אחר מותם היה נראה לי לומר דכשהוא שליח בשכר אין המשלח צריך כפרה כלל דכיון דהכתוב אומר לא תעשוק שכיר וגומר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ופירש רש"י אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות עלה בכבש ונתלה באילן והוא על פי הברייתא דפרק המקבל דף ק"ב דתניא ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו וכולי ופירש רש"י כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסק זתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן עכ"ל משמע דדבר מצוי הוא ושכיח הוא שפועל מת מחמ' מלאכתו ומתחלת כשנשכר למלאכה אסיק אדעתיה לשמא יפול וימות ולכן הזהירה התורה לתת שכר שכיר בזמנו כיון שהוא נושא את נפשו על השכר וא"כ למה יתחייב הבה"ב הכי השוכר את הפועל ואלו הי' הוא הגור' ראוי לכל ישר' שלא לשכור פועל ישר' כיון דמצוי הוא שיגרום מיתה לחבירו ובפ' א' דאבות תנן ויהיו עניים בני ביתך ופירש הר"מ והר"ב שצריך שיהיו שמשים בביתו עניים ולא עבדים והיאך ילמדו חכמינו ז"ל מוסר לאדם במה שיהיה לו לתקלה ח"ו דליכא למימר דלא מיירי אלא במלאכות שעושים בבית שאין בה סכנת נפש דהא לאפוקי מעבדים קאתי שלא יהיו שמשיו עבדים אלא עניים משמע דדומיא דעבדים קאמר מה עבדים עושים כל מלאכה אפילו לעלות בכבש ולתלות באילן דומיא דהכי אמר שיהא שמשיו עניים אלא ודאי כיון שהפועל יודע שיש לו סכנה בדבר ואפילו הכי הוא נשכר תו אין השוכר הפועל מיקרי גורם כלל: ומהאי טעמא נמי פסק הרמב"ן בתשובתיו סימן ב' והובא בב"י ובש"ע בח"מ סוף סימן קפ"ח שאם הגיע היזק בממון השליח מחמת שליחתו פטור המשלח אלא שבסוף סימן קט"ו מייתי דעת יש מי שאומר שאם נתפס אחד בדרך מחמת שליחות שולחיו שצריך המשלח לפדותו היינו דווקא כשהוא שלוחו בחנם דאז הוי כשאול לו אבל לא כשהוא בשכר יעויין שם: לכך נראה דאין זה צריך כפרה כששלחו בשכר: והא דמהרי"ו מייתי ראיה ממאמר פרק חלק דאמר ליה הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך על ידך נהרגו נוב עיר הכהנים וכולי נראה דלא דמי דהתם שאני מפני שדוד היה הגורם שהוא נתן המכשול לפני אחימלך ששאל ממנו לחם וחנית והוא נתן לו לפי תומו את אשר שאל ממנו על פי מה שהגיד לו בדבר המלך נחוץ ולא הרגיש אחימלך שיהיה לו סכנה בדבר. ודוד היה לו לידע שאם יוודע הדבר למלך שיהיה לאחימלך סכנה בדבר הרי הכל היה מדוד וכמו כן דואג ושאול נכשלו על ידו גם כי המה חשבו שאחימלך נתן לו לחם וחנית במזיד מפני שחשבוהו שמורד במלכות הוא לכך ראוי לדוד להיות נענש על זה כי בענין זה נקרא הוא הגורם אבל בכל שאר מילי מה ששאול ודואג ואחיתופל הרעו לעשות לדוד ונענשו על ידו ודאי דלא מיקרי דוד הגורם ולא הוכיחו הקב"ה לדוד אלא על מעשה דנוב שזה נחשב לו לעון כיון שהוא היה הגורם והא דקחשיב התם באגדת חלק דואג ושאול ובניו היינו מה שנמשך להם מההוא מעשה דנוב ולא מה שעשו לו בענינים אחרים: והר. מהרי"ו בתשובה מייתי אגדת חלק ומזכיר נמי אחיתופל ובגמרא ליתא דאינו מזכיר אלא דואג ושאול ובניו אבל לא אחיתופל משום דאין כוונתו אלא להזכיר מעשה דנוב ושם לא עשה אחיתופל מאומה ואפשר דשיגרא דלישנא דתלמודה נקט הרב מהרי"ו דבכל המקומות מהתלמוד מזכיר דואג ואחיתופל בהדדי והיה נראה לו לפום חריפותיה ובקיאותיה שגם באגדה זו מזכיר אחיתופל וליתא דאינו מזכיר אלא דואג ואחיתופל לא הוי בימי שאול: ומהא גופיה אית ליה למידק דלא היה ראוי לעונש על שנכשלו אחרים על ידו אלא דוקא במעשה דנוב מפני שהוא היה הגורם אבל בעלמא לא דאי לא תימא הכי אלא אפילו בעלמא נמי קאי למה לא הזכיר נמי באגדה זו אחיתופל כמו בכל המקומות שמזכיר דואג ואחיתופל בהדדי. אלא ודאי דאין כוונתו אלא על מעשה דנוב והנמשך ממעשה ההוא אבל מה שנענשו על ידו אחיתופל ואחרים שהרעו לו ולא היה הוא הגורם ודאי דאינו ראוי להיות נענש על זה. דאטו אם אדם יעשה רעה לצדיק והקב"ה יהא נפרע ממנו יהא הצדיק נענש ע"ז אתמהא וצדיק מאי קעביד והכי פריך בפ' השואל דף ק"ן אהא דאמר כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה מנא לן וכולי. אי מהכא שבעת קלון מכבוד זה נבוכדנצר וכולי צדקיה צדיקא מאי הוי ליה למיעבד וכולי. הרי סתמא דתלמודא סבירא ליה דלא מסתבר