צמח צדק הקדמון קלג

יום והיה ודאי של קיימא אפי' הכי לא הוה רגלים לדבר אלא לזנתה קודם נישואין. אבל מכל מקום לא הוה רגלים לדבר שזנתה עם מי שאסור לה שתהא אסורה לבעלה כהן על ידי אותו זנות. ושמא האמת כן הוא שזינתה אבל לא עם מי שיהא אסורה לו כמו שאמרה היא שזינתה עם בעל אחותה. אלא עם אחר זנתה ומשום שנתנה עיניה באחר אומרת כך כדי שתיאסר על בעלה הכהן ואי משום דמתחל' היתה מכחש' לגמרי ולא הודית אלא לבסוף מתוך החקירה והדרישה ומתוך ההבטח' שהבטיח' בעלה שלא יבגוד בה דהוה הוכחה טובא דקושטא קאמרה שהרי ניחא לה למיקם תחת בעלה שלא הודית אלא אחר הבטחתו שלא יבגוד בה הא נמי לא מהני לענין שלא ניחוש לנתנה עיניה באחר. דאכתי חיישינן להכי משום דאפשר מתחלה היתה מכחשת משום שהיתה מתביישת על שזינתה ורצתה לכחוש לגמרי ואמרה שלא זינתה כלל. אלא לבסוף שראתה שמיצירת הולד ניכר שכלו לו חדשיו ולא תוכל לעמוד בהכחשתה. או נתנה בדעתה לומר שזינתה עם בעל אחותה כדי שתיאסר על בעלה הכהן משום דעיניה נתנה באחר: ואף על פי שנראה מענינה בהפך שלא הודית אלא לאחר ההבטחה מבעלה שלא יבגוד בה. מכל מקום אפשר שמערמה עשתה כן שלא הודית מיד כדי שתהיו מאמינים לדבריה ותיאסר על בעלה. והכל הוא משום דעיניה נתנה באחר: וכה"ג נמצא בתשובת מיימון להל' אישות המתחלת מעשה באדם אחד כהן שראה אשתו הולכת נגד בחור אחד במקום יחוד וכו'. שוב פעם אחרת שכב הכהן על מטתו בלילה וכו' ושמע מאחורי הכותל שהיו ביחד ומחמת קול נשימתן הבין שקלקלו וכו' והתיר מהר"ח. וכתב בסוף התם וז"ל. ואני המעתיק נראה לי להביא ראיה לדברי מ"ו שי' מההוא עובדא דמייתי בשלהי נדרים וקאמר דלמא נתנה עיניה באחר והשמיע קול תשמיש כדי שיוציאנה הכי נמי דלמא נתנה עיניה באחר והשמיע קול תשמיש כדי שיוציאנה. דאם לא נאמר כן אלא נאסר אותה עליו אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם דחשו לעיניה נתנה באחר כל הנותנת עיניה באחר תוכל למצוא לה דרך לפטור מבעלה בדרך הזה עכ"ל. ואם כן אית לן למילף מהתם מקל וחומר השתא התם דמשיאה לעצמה שם רע על שנתייחדה עם בחור בסתר והשמיע קול הנשימה כדרך המנאפים ומפסדת על ידי כך כל חזקתה הטוב שהיה לה עד עתה אפילו הכי אמרינן דמערמת לעשות כך כדי ליפטר מבעלה. נדון דידן שכבר היא מוחזקת לזונה כיון שילדה לה' חדשים והיא יודעת האמת שזינתה קודם הנשואין ויהיה ולד של קיימא ולא תוכל להכחיש. או לפי מה דדנין אנו השתא כאלו היה כבר חי שלשים יום שכבר הפסידה חזקתה הטוב לא כל שכן דאית לן למימר שאומרת שזינתה עם בעל אחותה משום שמא נתנה עיניה באחר. ואף על גב דמשיאה את עצמה בשם רע דחמיר טפי בזה שאומרת שזינתה עם בעל אחותה. אפשר דלא איכפת לה בזה דעיקר קפידא דידה הוה בושת הזנות. וכיון דכבר נתביישה בזה תו לא איכפת לה לחלק בין זינתה עם גבר בעלמא או עם בעל אחותה: וליכא למימר כיון דלפי דבריה שנתעברה מבעל אחותה הוה הולד מדאורייתא ממזר ואי לאו דקושטא קאמרה לא הוית מקלקלה לולדה דידה הא כבר אסקינן ביבמות פרק האשה רבה דף נ"ד ע"א דאקלקולא דידה חיישו אקלקולא דזרעא לא חיישי. ולכך אלו בכה"ג הוה שלא במקום איסור כהונ' לא היה מצינן לאוסר' על בעל' דתלי' למימר דעיני' נתנה באחר דהא דכ' בפסקי' וכתבים סי' רכ"ב והובא בהג"ה ש"ע מטור א"ה סימן קט"ו סעיף ו' דהיכא דאיכא רגלים לדבר לא תלינן בנתנה עיניה באחר היינו דוקא דאיכא רגלים לדבר בלאו הכי על הזנות אז אמרינן דמהימנת אי אמרה טמאה אני לך ולא תלינן בנותנת עיניה באחר. אבל היכא דליכ' רגלים לדבר על הזנות עצמו אע"פ דאיכא רגלים לדבר והוכח' דקושט' מה שאמרה טמאה אני לך אכתי חיישי' דילמא נתנה עיניה באחר. ואערומי קמערמת ועבדה הכי כדי שיוציאנה. והכי דייקא דברי הרב התם בפסקים וכתבים למי שמעיין שם. לכך בנדון דידן אלו לא הוה בעלה כהן לא הוה מצינן לאוסרה על בעלה דכיון דליכא רגלים לדבר בלאו הכי שזנתה עם האסור לה אכתי חיישינן לשמא נתנה עיניה באחר. אלא לפי דנ"ד דהוה במקום איסור כהונה דחמיר טפי יש להחמיר ולומר דודאי קושטא קאמרה כיון דהוכחה טובא איכא ולא תלינן בנותנה עיניה באחר. דאיסור כהונה שאני כדאמרינן יבמות דף פ"ח: ואף על גב דההוא מעשה דמייתי בתשובת מיימון שהבאתי לעיל בסמוך מיירי נמי באשת כהן ואיכא הוכחה טובא ואפילו הכי מסיק המעתיק התם דאמרינן דילמא נתנה עיניה באחר ולא חייש לאיסור כהונה הא כבר העלה מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ב דלא אמרינן איסור כהונה שאני אלא היכא דלא הוה איסורא אלא משום כהונה דלגבי ישראל הוה שריא ולגבי כהן הוא דאסור התם הוא דאמרינן דאיסור כהונה שאני וחמיר טפי ואזלינן בספיקא לחומרא מה שאין כן בשאר איסורים. אבל מידי דשייך בישראל כמו בכהן כגון שאמרו שזינתה תחת בעלה דנאסרת לישראל כמו לכהן אין חילוק בין כהן לישראל ולעולם תלינן דנתנה עיניה באחר כיון דאין האיסור תולה באיסור כהונה. יעויין שם בפסקי מהרא"י סימן רכ"ב שכתב שכן משמע מפירוש רש"י ביבמות פרק האשה רבה דף פ"ח עמוד ב' דקאמר איסור כהונה שאני פירש רש"י התם קודם לזה בסמוך בד"ה אלא כה"ג דנישאת תחלה לא' מעידיה ואחר כך באו עדים שהוא חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציאה ועובר משום זונה עכ"ל רש"י. הרי פירש דמיירי באיסור שאינו אלא לכהן. לכך בעובדא דתשובת מיימון אף על גב דבעל כהן הוה מכל מקום כיון דאיסורא לאו בכהן תליא לכך שפיר קאמר דילמא עיניה נתנה באחר. אבל בנדון דידן דאיסורא תליא דוקא באיסור כהונה שהיא אומרת שזינתה עם בעל אחותה דלישראל הוה שריא אלא שלכהן נאסרה לכך אית לן למימר דאיסור כהונה שאני וחמיר טפי ולא תלינן בנתנה עיניה באחר ואסורה היא לבעלה הכהן וצריך להוציאה בגט וא"צ ליתן לה כתובה רק מה שהכניסה לו צריך להחזיר לה מה שהוא עדיין בעין מאותן הדברי' או מה שבא חליפיהן: ומכל שכן לחד שינוייא בפי' הר"ן בגמרא שילהי נדרים דף צ' ע"ב בטמאה אני לך דהא דתלינן בנותנת עיניה באחר אינ' אלא כשאומרת נאנסתי ולכשר נבעלתי אבל לא כשאומרת שנטמאת מפסול לה. יעוין שם. דבר פשוט הוא דבנדון דידן שאומרת שזינתה עם הפסול לה דהיינו בעל אחותה דלא תלינן בנותנת עיניה באחר ואינה מותרת לבעלה. אף על גב דמסיק התם דאין במשמע כהאי שינוייא ומשני לקשיותו בשינוייא אחרינא. מכל מקום שפיר דמי למיעבד סניף לדברינו משינוייא דא שיש להחמיר בנדון דידן דאינה מותרת לבעלה הכהן. דכהאי גונא מצינן טובא דעבדינן סניף לפסק הלכה אפילו ממה דלא קאי אליבא דמסקנא. כמו שכתב נ"י ביבמות פרק האשה שהלכה דילמא בגמלא פרחא אזיל. אי נמי בקפיצה. אי נמי מילי מסר וכו' כתב עלה נ"י וז"ל. והך טעמא דמילי מסר הוא עיקר כי לגמלא פרחא ולקפיצה לא חיישינן וכו' אלא נקטינן הכי לסניפין בעלמא עכ"ל. הרי מבואר דיכולין לעשות סניף לעיקר הדין אפילו ממילתא דלא קאי אליבא דמסקנא: כללא דמילתא דבנדון דידן לא תלינן בנותנת עיניה באחר וחייב הבעל להוציאה בגט ואינו צריך ליתן לה כתובה רק מה שהכניסה לו צריך להחזיר לה מה שהוא עדיין בעין מאותן דברים או מה דאתי מחמתייהו בחליפין וכיוצא בזה ולמנין אם