צמח צדק הקדמון קכט

צריכה דרישה וחקירה לאו משום דכנפשות חשבינן לה אלא משום דע"פ הדין אפי' דיני ממונו' צריכ' דריש' וחקיר' אלא כדי שלא תנעול דלת לא בעי דרישה וחקיר' הכא לא שייך זה וכן כתב הרב ב"י לדברי המרדכי דסבירא לי' דעדות אשה מצטרפין אפילו לא ראו כאחד אלא זה שחרית וזה ערבית והיינו משום דלממון מדמינן לה והכי קיימא לן וכן פסק בש"ע ובהג"ה א"ה סימן י"א ועיין בב"י בא"ה סימן י"א וכיון דעדות אשה כעדות ממון חשבינן לה שפיר מתקיימת עדותם בידיעה אפילו בלא ראיה ואפילו להרי"ף בגיטין פרק מי שאחזו שכתב אמתניתין לא תתייחד וכו' ראוהו שנים שנתייחד עמה צריכה הימנו גט וכו' אח' בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין ע"כ וכתב הר"ן עליה אע"ג דלגבי ממון קי"ל בפרק זה בורר דהלואה אחר הלואה מצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בב"א בעינן להו הרי. הרי חשב עדות נשים כדיני נפשות. וכן הרשב"א בתשובה הביאו ב"י בסימן י"א כתב וז"ל לעיקר הדין ולהלכה למעשה כך נראה לי באמת דעדי קידושין אין צריכין דרישה וחקירה דהשתא מיהא לאו אדיני נפשות קא מסהדי וכו' וההוא דפרק היו בודקין לא ידענא מאי קא דייק מינה דההיא לאו בעדי קידושין היא אלא באו עדים ואמרו נערה המאורסה זו זנתה ועדות זו צריכה דרישה וחקירה דבנפשות קא מסהדי ע"כ הרי חשיב עדות אשה לדיני נפשות מכל מקום נראה לי אפילו לדידהו היינו דוקא בדין אדם לאוסרה על בעלה חשבינן לה לדיני נפשות הן לענין שצריכים דרישה וחקירה והן שצריכים לראות בבת אחת אבל לענין לצאת ידי שמים גבי בעל ודאי אי מהימן ליה האי עד כבי תרי ומסהיד בכי האי גונא כבנדון דידן שכך תקוע בלבו שזינתה ודאי צריך לצאת ידי שמים ולגרשה: ויש לי להביא ראיה לזה ממה שכתב בתשובת מיימוני להלכות אישות בשם הרב המעתיק אההוא מעשה דכהן אחד וכו' שהבאתי לעיל שכתב וז"ל ואני המעתיק נראה לי להביא ראיה לדברי מ"ו שי' מהנהי עובדא דמייתי בשילהי נדרים וקאמר דילמא נתנה עיניה באחר הכי נמי דילמא נתנה עיניה באחר והשמיע קול תשמיש כדי שיוציאנה דאם לא נאמר כן אלא נאסור אותה עליו אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם דחששו לעיניה נתנה באחר כל הנותנת עיניה באחר תוכל למצוא לה דרך ליפטר מבעלה בדרך הזה אמנם אם שמע באותו ענין שבזה לו בלבו ודאי וברור שלא היה דבר אחר אלא תשמיש חלילה לו מלקיימה ואף על פי שאין בית דין יכולים לכופו להוציאה הוא יצא ידי שמים ויגרש לץ ויצא מדון ולא גרע לו מאלו אמר לו אדם אחר ודעתו סומכת אשתך זנתה שצריך להוציאה כדאמר שמואל לההיא סמיא וכו' עכ"ל: הרי כתב בהדיא אם שמע הבעל באותו ענין שנראה לו ודאי וברור שזינתה חייב להוציאה הוא הדין נמי בנדון דידן שהעד שמע כך עד שברור לו משמיעת קול שזינתה בודאי חייב להוציאה אי מהימן ליה כבי תרי דמאי שנא עד שמהימן ליה או הוא עצמו דכשם שהוא עצמו לא ראה אלא שמע ועל ידי אותו שמיעה תקוע בלבו שזינתה בודאי חייב להוציאה הוא הדין נמי בעד אי מהימן ליה לתקוע בלב העד ההוא שזינתה בודאי חייב להוציאה ואומ' אני שאפי' מהר"ם דהתיר באשת כהן מודה בכה"ג היכא דתקוע בלבו שחייב להוציאה כמ"ש המעתיק והא דהתיר מהר"ם בא"כ בסתם ולא ירד לחלק בכך שאם הוא תקוע בלבו היינו משום דהתם הכותל היה מפסיק ולא שמע אלא דרך הכותל שהיה נוטה אזניו לשמוע ואי אפשר לשמוע כל כך ברור אבל בנדון דידן דהאי עד היה שוכב באותו חדר עצמו סמוך למט' שהיתה האשה אשת רבי פלוני שוכבת שם והיה שומע שפיר ומעיד על דבר ברור שתקוע בלבו שזינתה בודאי דבר פשוט הוא אי מהימן ליה כבי תרי שחייב להוציאה. וכשמעמיד בכי האי גונא לא מיקרי מעיד מאומד דעדיף זה מאומד דרבי שמעון בן שטח ודומה זה להאי דנחבל שעלתה לו נשיכה בגבו שמתקיים עדותו בידיעה אפילו בלא ראיה: ומכל שכן אם שכן הוא כאשר הגיד אחיו של העד הזה שאחותו של רבי פלוני אמרה לו שגם היא ראתה בה מה שאין נאות לה והיתה נותנת שבח והודיה לאל יתברך שיתפרסם הדבר אף על פי שלא הגיד כך בפני בית דין בתורת עדות כיון שכבר העיד אחיו בבית דין ואין נפקותא בעדותו וגם האשה ההיא לא באתה אל הבית דין להגיד מכל מקום מחוייב הבעל לקבל עדותה של אחותו ואם היא נאמנת לו כבי תרי חייב להוציא את אשתו דאין חילוק בין עד קרוב לשאינו קרוב ואפילו עדות אשה דהכי איתא בהדיא בתשובת מיימוני להלכות אישות המתחלת נחנו נעבור חלוצים וכו' בסוף אותה תשובה יעויין שם: ומהתם מבואר דמהימן ליה כבי תרי דקאמרינן היינו שמהימן ליה בלאו הכי בכל הענינים ולא שיהא נאמן ליה דוקא בהאי מילתא לפי תואר הענין מהדברים המכוערים שראה הוא בה או שמע אלא שצריך שיהא בעיניו בחזקת נאמן מעולם בכל מילי וזהו הסכמת כל הפוסקים בתשובת קלון שורש פ"ב מבואר והביאו בהג"ה ש"ע מא"ה סימן קט"ו: שאלה פ' נשאלתי על יין לבן שרובו אין מראיתו לבן ממש וצלול בשנה הזאת מחמת רקבון שהיה בענבים ונראה להם דבר זה להפסד מרוב' דלא ימצאו קונים על היין כיון שאינו נחמד למראה והם יודעים לעשות סגולה שמערבין מעט חלב בהמה ומעט חלב חטה ומשימין לתוך היין ועל ידי כן נראה היין לבן וצלול אי שרי למיעבד כך או לא דכיון ששותין מן היין כשאוכלין בשר לאו שפיר דמי למיעבד כך או דילמא כיון דאין נותנין בו אלא מעט ויש בו יותר מששים אמרינן הואיל ונתבטל נתבטל ושרי לשתותו אחר כך כשאוכלין וכלין בשר וכן יש להסתפק מחמת חלב חטה משום דהוה חמץ בפסח או אמרינן כיון דנתבטל נתבטל או לא: הנה לפי שנחשב להם זה להפסד מרובה הייתי מצדד על כל הצדדים למצוא היתר לזה ולא עלתה בידי מהא דאית' פרק כל שעה דף ל' ודף ל"ו אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה וכו' הרי אסרו לאכול הפת אפילו לבדו גזירה שמא יאכלו עם הבשר הכא נמי חיישינן ביין שמא ישתנו בשעודה עם הבשר וטפי איכא למיחש ביין מבלחם דסתם לחם לא משהי ליה אלא לימים אבל יין משהי ליה לחדשים ושנים חיישינן טפי דילמא מנשי שיש בו חלב: אע"ג דהתם בברייתא דאין לשין מיירי שנותן בו חלב הרבה עד כדי נתינת טעם ודילמא דוקא התם דאית ביה טעם חלב התם הוא דחיישינן שמא יאכלנו עם הבשר ויאכל בשר בחלב אבל הכא שאינו נותן ביין אלא מעט חלב והוא בטל ביותר מששים ואם כן אפילו אם ישתנו אחר כך עם הבשר לאו כלום הוא כיון דלית ביה טעם חלב דכבר נתבטל מישרי שרי ובעיסה גופא אי הוה נותן מעט חלב לתוכו בכדי שאין בו נתינת טעם משרי שרי כיון דלא אתי לידי בשר בחלב דכמו ששרי ללוש עיסה בחלב אם העיסה היא קטנה שדרכה לאכול מיד נפירוש רש"י התם דף ל"ו אהא דמסיק רבינא אי עביד לה כעין תורא שרי הכי נמי שרי לערב מעט חלב בפת כיון דלא אתי לידי נתינת טעם הא ליתא דכיון דאסרו לערב חלב בפת אם יש בו כדי נתינת טעם אסור לערב לכתחלה אפילו מעט חלב אף על פי שאין בו כדי נתינת טעם משום דהוה מבטל איסור לכתחלה וקיימא לן דאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו דרבנן ואפילו איסור מועט: ולא דמי לפת מועט כעין תורא שאוכל אותו מיד דשרי משום דפת מועט לא היה בכלל גזירה דלא גזרו אלא על פת