צמח צדק הקדמון קכה

היתה מונטרה מן חצי היום עד הערב ואומרת שנהרג ודאי על דבר ברור העידה ולא בדדמי: ואם יאמר האומר דלא מהימנן לה כשאומרת שהיתה מנטרה דחזקה דלא היתה מנטרא משום דהיתה יראה ולא היתה מנטרא הא לאו מילתא הוא חדא דהא אמרו שהרוצחים לא היו מבקשים להרוג רק את האנשים ולא את הנשים והוי דומיא דנפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני נצלתי דריש פרק האשה שלום דנאמנת ועוד דאי איתא דאין אנו מאמינין לה במה שאמרה שהיתה מנטרת כל שכן שלא היו לנו להאמין לעד שאומר כן דהיה מנטר וחזי שהרי אשה כיון דשלום בינו לבינה מסתברא למימר מנטריא וחזיא אפילו הכי לא מהימנן לה משום דזימיין דמחו לה בגירא וכו' כל שכן עד דעלמא דלית ליה הך סברא למימר דמינטר וחזי דלא מהימנן ליה והרי האמת אינו כן שהרי מבואר במרדכי פרק בתרא דיבמות דמהימן דהכי כתב התם וז"ל דבמקום שיאמר העד אפילו בשעת מלחמה ראיתיו הרוג ואחר כך הכרתיו יפה בטביעות עין בהא לא איבעיא לן דפשיטא דנאמן וכו' דלא שייך למימר בדדמי דלא שייך אלא בהריגה שיש לאומרה על הספק אבל באמירת הדברים מה לי עת מלחמה מה לי עת שלום עכ"ל הרי מבואר דעד דעלמא מהימן לומר שהכיר יפה שמת הוא הדין נמי אשתו מהימנת דלא חשדינן לה למשקרת אפי' להרמב"ם במקום שאינה יראה להמתין: אחרי כן מצאתי בהג"ה מרדכי דיבמות פרק מצות חליצה קרוב לכל אשר כתבתי וז"ל ראובן ושמעון הלכו עם נשותיהם וילדיהם חוץ לעיר בשעת מלחמה הרחק מן העיר ג' או ד' פרסאות ורדפו גוים אחריהם והכו ופצעו הגברים והניחום כמתים ולנשים לא רצו לעשות דבר אך הילד פצעו ונשארו הנשים שם יותר מחצי היום על בעליהן וכו' שלחנו אחר הנשים המעידות דרשנו וחקרנו דרכי דרישות כרבי טרפון מפני קלות הדור ומצאנו דבריהם מכוונים כי אמת הדבר שנשארו על בעליהן יותר מחצי יום מטפחות ומקוננות והנה אמת ונכון בפיהם שראו האחד מת ומוחו שפך לארץ ושאלנו להם במה ידעו ואמרו כי ראו המוח לעת ערב נפרדנו משם וכו' על פי הדברים היה נראה לי היתר גמור להשיאה לכתחלה חדא דלגבי נשים לא היה שעת מלחמה ולא היו רוצים לעשות להם דבר והמה לא יראו מן הרוצחים כאשר מוכח שעכבו שם יותר מחצי היום וכאשר העידו הנשים עצמן הוי ממש כי ההוא דנפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת וכן פירש רש"י ז"ל התם דהוי שעת מלחמה קטנה ואיהו הוי התם בהדיה לא אמרו בדדמי אלא נטרא וחזיא ליה דמית דאשה לא מסתפי מליסטים דכלי זיינה עליה ועוד הא רמפסקי' אי עד אחד נאמן במלחמה היינו משום דאמר בדדמי והכא שאומרת ראיתי המוח מפוזר ומפורד והיה להן שהות כל כך אין זה בדדמי אלא באמת וברור וכי לא יועיל אם יעידו על אדם שנחתך ראשו לגמרי וכי יצטרך לעולם לומר מת וקברתיו. ולא דמי לתלוי וחיה אוכלת בו או למגוייד דכל הני יכול לחיות כדקאמרינן התם אסכין מלובנת ודברי הכל וכדאמרינן פרק האשה שלום זימנין דמחו ליה בגירא וברומחא וסבירא דמית ועברא ליה סמתרא וחי משמע דאלו מעיד על דרך שאינו יכול לחיות דמהימנא וכו' עד כאן לשונו הרי ממש ככל אשר כתבתי הסברות והראיות: ועוד דבנדון דידן שגם אחותה זלאטא כך ודל הגדת אשתו שרה מהכא הרי אחותה זלאטא העידה ולא גרעה היא מעד דעלמא ומותרת אליבא דכולי עלמא שהרי משיאין על פי נשים ועל פי קרובים וכו' כל זה נראה לי פשוט ועם כל זה בהיות שהאשה שרה בעת הזאת הוא בק"ק פראג. על כן לא יועיל לה היתר דידי אם לא שיסכים עמי גם האלוף הגאון אב"ד הישראלי מהר"ר אהרן שמעון ואב"ד דק"ק פראג ותצא להיתר ע"פ בית דינו: שאלה עט קול שאון עולה תמיד מעיר. המבעה והמבעיר מקטן וגדול רב וצעיר כי אשת ר' פלוני זנתה תחת בעלה ובבעל נעוריה בגדה ומעלה אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלה. והנה רבי פלוני בעלה שאל ממני להוציא לאור משפטה אם להיתר ואם לאיסור את אזניו יטה למען סור משאול מטה ולפי שידעתי את מיעוט ערכי ומדברים עמוקים נסתרה דרכי רציתי לחסום את פי ולדבק לשוני לחכי. רק כי בעל האשה הזאת רבי פלוני צעק וזעק אלי בקול יללה ובכי נענעתי לו את ראשי לחוות את דעתי וה' ינחני בדרך אמת ויגיה את חשכי: והנה חקרנו אחר אמיתת דברים ונודע לנו שהקול נתפשט משני בעלי בתים אחים שבאו לישוב אחד שהיה רבי פלוני דר שם בין הערלים והיו מתארחים בביתו ובחזרתם משם באו לביתם אל תוך הקהלה והגידו אל דיין הקהלה שאשת רבי פלוני זנתה עם ערל אחד והגידו לו כל המאורע ומשם נתפשט הקול והושבנו ב"ד יפה שיהיו חוקרי' ודורשים מן המגידים בתורת עדות וכו' למען לא יצא משפט מעוקל: וזה אשר העיד אחד מן האחים ביום ב' ך' לחדש מנחם תי"ד לפ"ק בתורת עדות בעונש אם לא יגיד ונשא עונו אחר איום גדול בפני האשה ובפני רבי פלוני בעלה מעשה כך היה בר"ח ניסן תי"בל בא הוא ואחיו לאותו ישוב שהיה דר שם רבי פלוני עם כל בני ביתו בין הערלים וגם היה דר שם גיסו של רבי פלוני עם כל בני ביתו בבית ההוא והוא שאר בשרם וכשבאנו לשם היה רבי פלוני בביתו ויצא מחוץ לעיר ובלילה לא היה בעיר וכשישבנו לאכול בלילה בא ערל אחד רווק וישב עמהם אל השלחן והיה מעורב עמהם באלו היה אחד מבני בית ושאלנו אל שאר בשרינו גיסו של רבי פלוני מה זה שערל הזה הוא מוחזק כל כך ורגיל עמכם והשיב לנו כן הוא עושה לפעמים אפילו בפני רבי פלוני בעל הבית ולפעמים הוא פושט ידו אל הקערה ונוטל לעצמו הטוב והמובחר ואין מוחה על ידו אחר כך בקש הערל שישלחו לו לאחד מבני הבית להביא לו שכר לשתות ונתן מעות על ג' או ד' מדות ועשו כן ויהי המה יושבים ושותים קמנו אנחנו מן השלחן והלכנו לשכוב אחורי התנור בין התנור ולכותל גם בעלת הבית אשת רבי פלוני עמדה מעל שלחנה והלכה לשכוב על המטה באותו בית החורף שהיו אוכלים וש"ב גיסו של רבי פלוני ישב עם הערל אחרי כן הלך גם הוא לשכוב אל החדר שמחוץ לבית החורף בפרוזדור הבית והלך הערל וסגר את הבית החורף מבפנים וכבה את הנר שהיה דולק אז גערה בעלת הבית אשת רבי פלוני בערל ואמרה לו בלשון פי"הם איזה מן המשחיתים צוה לך לכבות את הנר וכי לא הייתי יכולה אני בעצמי לכבות את הנר אלו הייתי רוצה לכבות ושכב הערל על הספסל לפני התנור אז התחילה בעלת הבית לדבר עם הערל ואמרה אל הערל בלשון פי"הם היום היו פה בביתי ערלים פלוני ופלוני והיו מתלוצצים ופלוני היה נושך אותי בידי ושאל הערל ואיה איפוא היה בעלך השיבו האשה ישן הי' ונכמרו רחמי עליו להקיצו כך שמעתי מדברים אחר כך שמעתי שקם הערל ממשכבו והלך אל המטה ושכב אליה ואני ואחי היינו שוכבים ורגלינו היו נוגעין זה בזה והיינו דוחפים זה את זה ברגלינו אני הייתי דוחפו אם הוא שומע כמוני והוא דוחפני אם אני שומע כמוהו ושמעתי שהיו מנאפים כדרך איש ואשה שמשמשים מטותיהם ושאלו הב"ד להאשה אשת רבי פלוני ואת מה תאמר אל הדבר הזה הרי זה מעיד עליך השיבה היא ואמרה ששקר הוא מגיד ומה שהערל הוא רגיל אצלינו הוא מחמת שפרנסיתנו הוא ממכירות יין שרף לערלים והם שותים אצלנו לכך אין אנו מוחים להם מאומה כי בזה אנו מרגילים אותם אלינו וכן אמר גם בעל פלוני שוב שאלו אותה מה זה שהתחלת