צמח צדק הקדמון קכד

אחד שהוא רגיל עמו כגון אחד מן אחיו או שאר קרוביו הרגילים עמו בבית ומכירים ברמיזותיו ואותו הרגיל עמו מראה לו ברמיזות. ענין קידושין והחרש מושיט הטבעת לאשה ומקדשה וזה ראיתי בקראקא מחרש אחד שגם הוא היה חייט ופקח גדול היה והיה סוחר עם מלבושים שעשה הוא למכור וראיתיו כי היה פעמים הרבה תובע לאחרים לפני הב"ד ופעמים היה הוא נתבע והיו הרבה מבני הקהלה שהיו מכירין ברמיזותיו כי פקח גדול היה ובקל היה מבין ואפ"ה היה מקדש ע"י אחד מן אחיו שהיה נכנס עמו לחופה כדלעיל: ומה שכתב מכ"ת מענין כתיבת הרי את מקודשת לי וכו' על הנייר ולרמז לו ענין קידושין נראה דלאו שפיר דמי למיעבד כך כדי שלא לחלק בין החרשים ואיכא למיחש לתקלה בהרואים יסברו דקדושיו קדושין גמורין הן מן התורה כיון שאינה מקדשה כשאר חרשים ובפרט שמחזיקים אותו לפקח גדול ואם יקדשנה אחר שהוא פקח לא יצטרכו גט משני שיאמרו אין קידושין תופסין ככל שאר אשת איש שנתקדשה שאין קידושין תופסין בה. ובאמת קידושין אלו של חרש אינן קדושין גמורין מן התורה ואם נתקדשה אחר כך מן פקח צריכה גט ממנו כמו שפסק הטור א"ה ריש סימן מ"ד לכך אין לשנות ממה שנהגו בכל החרשים שיקחו אחד מקרוביו הרגיל עמו שילך עמו לחופ' והוא ירמז לו ענין קדושין החרש יושיט הטבעת לאצבע של האשה ויקדשה הנראה לעניות דעתי כתבתי: שאלה ע"ח אתת לקדמאי איתתא אחת ושמה שרה בת רבי מרדכי מטשארטריאה בוכה ומייללת ומקוננת על הריגת בעלה רבי יואל בגזירת ק"ק פאלנאי בפניה ובפני אחותה זלאטא הנצבת עמה בזה ובעית מנאי לעיין בשריותא דידה שתהא שריא להתנסבא לאחר ודחיתי אותה בדברים היאך תהיה מותרת כיון שנהרג במלחמ' ואז הרימה קולה בבכיה למה לא יהיה מקום לזעקתה במה שיודעת היא בבירור גמור שמת בעלה ולמה תהיה חשודה כי קיל לה איסורה דאשת איש ואמרתי לה כדי לנסותה ראה אין זה דבר חדש כי כמקרה זה קרה לכמה אנשים שבאו למדינה זו פליטי חרב ונשאו נשים על פי הגדתם שראו נשותיהם הרוגים ואחר כך נודע כי חיות הנה והשיבה היא ואחותה שתיהן יחד בקול אחד כי לא ראי זה כראי זה האיש שרוצה לישא אחרת קיל ליה למיעבד כך כי אם יוודע אחר כך שאשתו בחיותה וגרש אחת מהנה ויצא ידי חובתו מה שאין כן אשה דעונשה חמור מאוד ומעוות אשר לא יוכל לתקן הוא. אז נתמלאתי רחמים עליה ואמרתי לעיין בשריותא דידה על פי הגדתם אשר הגידו בק"ק העלישויא בכ"ד באלול תי"ג לפ"ק וכלל הגדתם היה כך מרת זלאטא הגידה כי היא ורבי יואל ואשתו אחותה שרה ועוד איש אחד בעל קרובתה ועוד איש אחר וכמה צנשים היו מטמינים את עצמם בחדר אחד מקום צר. ובאו שם הרוצחים והרגו האנשים ואת הנשים הכו ופצעו אבל לא נתכוונו להרוג כי אמרו די להם לנשים שיהיו משוטטים בעולם ויהיו חוזרים על הפתחים וראתה היא שרבי יואל בעל אחותה שרה נפל לארץ מושכב מת והתחילו הרוצחים לפשוט את החללים ואמר אחד על רבי יואל ראה עדיין זה חי ורצח אותו יותר ולא זזה היא ואחותה שרה אשת רבי יואל מאותו חדר וראו את כל זה גם ראו כי היו הרוצחים חופשים בלבושי ההרוגים בשביל ממון וכסף וזהב ואחר שהלכו משם הרוצחים התחילה אחותה שרה לזוז את בעלה רבי יואל והיתה קוראת אותו בשמו יואל יואל ואמרה היא לאחותה מה אתה עושה וכי אינך רואה שהוא מת ממש והיתה מזיזה אותו ולא היה בו שום נדנוד חיות רק מת ממש וראשו היה נפוח ממכות ופצעים וכל זה נעשה ממחרת עד חצות היום והם נשארו שם באותו חדר כל אותו היום וההרוג רבי יואל היה מוטל לפניהם עד לעת הערב יצאו משם והניחו ההרוג רבי יואל שוכב שם עש כאן הגדת מרת זלאטא. ושאלתי אותה היאך היית מכרת אותו שההרוג היה רבי יואל בעלה של אחותך שרה כיון שראשו היה נפוח ממכות ופצעים והשיבה היאך לא תהיה מכרת כיון שלא זזה משם וראתה הריגתו ונפילתו וגם היה ניכר לה הדק הטיב כי הוא היה זקן והאנשים אחרים שהיו שם היו בחורים בשנים ואין לה פקפוק כלל בו רק יודעת בבירור שרבי יואל היה הרוג ממש. שוב שאלתי אותה במה הרגו והשיבה כי לא אחד היה הורגו אלא כמה רוצחים היו שם זה במקל וזה בחרב וזה בקורדם וכן בשאר כלי משחית שוב שאלתי אותה מה נעשה אחרי כן בההרוג רבי יואל בעלה של אחותך שרה והשיבה שאיננה יודעת אפשר שאכלוהו כלבים או גררוהו חזירים או נקבר בין שאר הרוגים שעשו הערלים אחרי כן חפירות וזרקם לחפירות למקצת הרוגים כל זה מהגדת האשה מרת זלאטא שלא בפני אחותה שרה אשת רבי יואל: והגדת מרת שרה אשת רבי יואל היה ממש כמותה הגם כי לא בלשון אחד הגידו מכל מקום היו דבריהם מכוונים ממש בכל הנ"ל ביום ד' ד' אלול תי"ג לפ"ק: הנה נראה שדבר זה אין צריך לימוד שהאשה הזאת היא מותרת להנשא לאחר ולא מיבעיא לרוב הפוסקים נימוקי יוסף והרשב"א והריטב"א והטור דסבירא להו דגם אשה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה באומרת וקברתיו פשיטא דמותרת אף על פי שלא אמרה וקברתיו מכל מקום כיון שהיא אומרת שמת בעלה בענין דלית לן למיחש שאומרת בדדמי נאמנת שהרי אמרה שהיתה מזיזה את בעלה ולא היה נודד כנף בהא סגי דכל שהיא אומרת שהיתה מזיזה אותו ולא היה נודד כנף הוה כאלו היתה אומרת מת וקברתיו: והכי כתב בהדיא הריב"ש והר"ן בתשובה הביאם הרב ביי וז"ל הריב"ש שאפילו למצריכים שיאמר מת וקברתיו ודאי קברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף וכו' בהא סגי: דהשתא ליכא למיחש למידי וכו' שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת עכ"ל: וכן כתב הר"ן וז"ל ומכל מקום הוו זהירין בדבר דלא בעינן דאמר וקברתיו ממש אלא כל שאמר דברים שהם ברורים שאין לספק בהם דאמר בדדמי סגי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו ממקום למקום וכיוצא באלו וכו' עכ"ל. לכך פשיטא שהיא מותרת להנך פוסקים דסבירא להו דגם האשה נאמנת על מיתת בעלה במלחמה באומרת וקברתיו אלא אפילו להרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גירושין והביאו הטור סי' י"ז וסבירא ליה דאינה נאמנת אפילו באומרת וקברתיו מכל מקום בנדון דידן נאמנת הך איתתא דכיון שהיתה יושבת ומנטרה שם כל היום נאמנת באומרת מת בודאי אפילו לא היתה מזיזה אותו נאמנת לומר מת בודאי אף על גב דהוה במלחמה משום דסתם מלחמה דמיירי בה תלמודא היינו מלחמה שעורכים על השדה מחנה מול מחנה או שהם לוחמים על עיר וזורקים חיצים ואבני בליסטריאות ואינם מתכוונים על מי שיפול ויראה היא למינטר ולמיחזי לכך חיישינן לאומרת בדדמי אבל במקום שהיתה מנטרא ומיחזי נאמנת לומר נהרג דהכי מסיק ריש' פרק האשה שלום דסברא סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט אם תמצא לומר כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא זימיין דמחו להו בגירא או ברומחא וכו' וסברה בודאי מת וכו' ופירשו התוספות וז"ל והיא יראה לעמוד עד שימות לפי שזורקים חיצים ואבני בליסטראות במלחמה ואינם מתכוונים על מי שיפול אבל לקמן גבי נפלו עלינו ליסטים נאמנת לומר נהרג שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי עכ"ל ובנ"ד