צמח צדק הקדמון קיט

וכשרה אבל בכל דבר שיש לו חלל מבפנים כגון לב ודקין וכיוצא בהם ונמצא בהם נקב לחלל דמטריף בודאי והרי ריעותא לפנינו אלא שרוצים לומר כיון שהבהמה זו כבר חיתה י"ב חדש ונקב זה נראה שהוא מתולדתו ודאי שאין נקב זה מטריף התם הוא דאמרי' דאין להכיר בזה שבודאי כן הוא מתולדתו דאפשר דתוך י"ב חדש נעשה הנקב על ידי חולי או נגיחה ונתרפא העור מבפנים עד שנראה שהוא כן מתולדתו ואינו כיון דהריעותא לפנינו שנקב החלל האבר וטריפה: לכך בריאה וטחול שאין להם חלל בפנים ונמצא נקב מפולש בריאה או בטחול בסומכה ונראה מענינו שהוא כן מתולדתו לא דיינינן ליה כנקב אלא כחסרון וכשר הוא ובלב ובדקין וכן כל איברים שיש להם חלל מבפנים אם נמצא בהם נקב עד החלל אע"פ שנראה שהוא כן מתולדתו טריפה: וכן פסק טורי זהב סימן מ"ג בנקב שמצאו בטחול בעגלי' בסומכי' והיה נראה שמתולדתו הוא כן שיש להכשיר מטעם דלא הוי אלא חסרון וכשר: וכיון שנתבאר שכל אבר שיש לו חלל מבפנים והנקב פוסל בו אין חילוק בין שנעשה הנקב על ידי חולי או קוץ ובין שמתולדתו הוא כן על כן הטרפתי האווזא ההיא שנמצא לה סדק בעצם הגלגולת והיה נראה מענינו שהוא כן מתולדתו אף על פי שהיה אפשר לחלק ולומר הא דהחמירו האחרונים לומר דאווזות דידן כעוף המים דיינינן להו למיטרף אפילו בנקב כל שהוא בעצם הגלגולת היינו דוקא כשניכר שניקב על ידי קוץ או אולי משום דחיישינן שמא ניקב קרום של מוח אבל בשנראה מענינו שהוא כן מתולדתו אפשר דלא החמירו כיון שאין הנקב מטריף מצד עצמו אלא משום דחיישינן שמא ניקב קרום של מוח מ"מ לא מלאני לבי להתיר הנלע"ד כתבתי: והנה כשלשה ימים אח"כ מצאו עוד אווזא אחת כיוצא בזה ממש שהיה עצם הגלגולת נסדק בכי האי גונא לראשונה ובאנו על החקירה שכל אותן אווזות שיש להן על ראשם נוצות זקופים למעלה כעין כרבול כולם הם כך שעצם הגלגולת נסדק והכי רביתייהו והכשרתיה: שאלה ע"ב נשאלתי השמש היה מכריז בשבת בבית הכנסת מי שיקנה המצוה לקרות במפטיר כמו שנוהגין בארצות הללו ונתן אחד מאה פרוטות ואחד הוסיף עליו ונתן ק"ן פרוטות והיה נראה לגבאי צדקה שהשני אינו בטוח במעות ולא רצו לביישו שלא למכור לו המצוה אלא צוו להשמש שיעלה הוא בדמים מעצמו ויוסיף להכריז שנותנים מאתים ודעתם היה להניח המצוה לקרות במפטיר לראשון שנתן ק' כי נראה להם יותר תועלת לקופת הצדקה באלו מאה בטוחים מן המאתים שאינם בטוחים ואחר כך כשבא השמש אל הראשון ואמר לו שהגבאים מניחים לו המצוה לקרות מהפטיר במאה שנתן הוא אמר הוא שאינו רוצה בכך כיון שלא הניחו לו מתחלה בשעת הכרזה נתבטלו דבריו האם יש דין לגבאים לכופו כיון שכבר נתרצה במאה ואמירה לגבוה הוא: תשובה ריש פרק ז' דערכין. בדין פדיון הקדשות תנן אמר אחד הרי הוא שלי בעשר סלעים ואחד אמר בעשרים ואחד אמר בשלשים ואחד אמר בארבעים ואחד אמר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין אותו מנכסיו עד עשר חזר בו של ארבעים ממשכנין אותו עד עשר וכו' חזר בו של עשר מוכרין אותו בשוויו ונפרעין משל עשר את המותר וכו' ופריך התם בגמ' והתניא משלשין ביניהם ומסיק אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה פירוש רש"י מתניתין איירי בחזרו זה אחר זה דהשתא אמר בן חמשים לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר ארבעי' לכך אין ממשכנין אותו אלא בעשרה וכן כולן חזרו בבת אחת משלשין ביניהן כגון שגזבר מכרה בשוויה בחמש סלעים נמצא פחותים מ"ה סלעים יתן בן חמשים עשרה שלו לבדו ומעשר של בן ארבעים יתן החצי ששניהם נתרצו בהן ומעשר של בן שלשים יתן השליש ובן ארבעים השליש ובן שלשים השליש ששלשתן שלשי' אמרו והעשר של בן עשרים יתנו בין ארבעתן והחמש שפחתו מבן עשר יתנו חמשתן ע"כ: הרי מבואר בהדיא גבי הקדש דצריכין לקיים דבריהם כדי שלא יהא נפחת להקדש ואית לן למילף דין צדקה מדין הקדש כיון שזה אמר ליתן מאה שוב אינו יכול לחזור בו וממשכנין אותו על מאה ואינו יכול לדחות על זה שאחריו שהוסיף ונתן ק"ן כיון שאין זה חוזר בו אלא שהגבאים חזרו ממנו שלא רצו למכור לו הרי הוא כמאן דליתא וליתא בחזרה אלא הראשון לכך צריך הוא לקיים דבריו ולשלם מאה ומינה אם אירע שאחד נתן עבור מצוה כגון מפטיר או גלילה וכיוצא בזה ק' פרוטות והשני ק"י והשלישי ק"ך וזכה השלישי במצוה ההיא וחוזר בו אחר כך וכן השני וכן הראשון כולן חוזרין בבת אחת הדין נותן שמשלשין ביניהם והיינו השלישי שנתן ק"ך צריך לשלם עשרה שלו שמן ק"ך עד ק"י ואותן עשרה שמן ק"י עד ק' צריכין השלישי והשני לשלם כל אחד החצי' ששניהם נתרצו בהן ואותן מאה הראשונים צריכין לשלם שלשתן יחד כל אחד שליש ששלשתן נתרצו בהן וזהו לפירוש רש"י: אלא שהרמב"ם בפרק ח' מהלכות ערכין לא פירש כן משלשין ביניהם אלא לעולם משלמין זה כמו זה בשוה אם חזרו בבת אחת שכתב שם וז"ל אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים ואחד אמר בעשרים וכו' ואחד אמר בחמשים חזר בו של חמשים לבדו ממשכנין מנכסיו עשר וכו' במה דברים אמורים בשחזרו זה אחר זה אבל אם חזרו כולן בבת אחת משלשין ביניהם בשוה. כיצד אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים. ואמר השלישי בארבעה ועשרים. וחזר בו השלישי והשני כאחת נותנים לראשון בעשר וממשכנין מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע וכו' וכן אם חזרו שלשתן כאחת ונמכר ההקדש בשלש ממשכנין מנכסי כל אחד משלשתן שבע סלעים וכן על דרך זו לעולם עכ"ל הרי להרמב"ם אם חזרו כאחת משלמין כולן בשוה: אעפ"י שהגבאים נוהגין לכוף להאחרון על הכל והוא לבדו צריך לשלם לצדקה כל מה שנתן הוא מכל מקום הדין דין אמת כמו שכתבתי שאם כולן חזרו בבת אחת משלשין ביניהם לפירוש הרמב"ם משלמין כולם לעולם בשוה ולפירוש רש"י צריך האחרון לשלם תחלה לבדו מה שהוסיף הוא ובמותר הוא משותף עם הראשונים וכדפירשתי וכשהאחרון לבדו חוזר צריך לשלם מה שהוסיף הוא על שלפניו: שאלה ע"ג פה ק"ק ניקלשפורג נמצאו כמה ששוחטין ובודקין לעצמן בכפרים הסמוכים ומניחים את האחוריים בכפרים והדפנים של פנים מביאים לתוך הקהלה ומוכרין לאחרים ובשביל כן גדרו גדר ועשו תקנה שלא יהיו רשאים להביא בשר כזה לתוך הקהלה אם לא שיביאו הדפנים עם הריאה דבוקה בהם ולהראות אל הבודקים הקבועים מן הקהל ונמצא אחד ששחט ובדק כבש אחד ומסר ונתן לשותפו שיהא מראה לבודק הקבוע מן הקהל שיראה שאין בו ריעותא ושהוא כשר ומצא הבודק אחריו שהריאה היתה סמוכה לשומן הלב ועל ידי אותה סירכא נטרף הכבש כי הריאה היתה מבצבצת שם במקום הסירכא ובאותו יום שחט עוד שלשה כבשים ובדקם ומכר לאחרים בחזקת כשרים ולא שחט ובדק הכבשים כולם בפעם אחת אלא בזה אחר זה שעה שתים או שלש ולא ידעי' הי מנייהו